"יש לי נתוני פתיחה טובים - ואני לא מתבייש להיעזר בהם"

כשמסתכלים על מורי ארקין, גם בלי לדעת כלום על הרזומה שלו, קשה לקשור אותו לכדורגל. ארקין - האיש שבנה ומכר את אגיס, מי ששווה 300-400 מיליון דולר ומחזיק ב־3% ממניות בזק - נראה כמו החנון של הכיתה: מחושב וכמעט קר.

החזות הזו מטעה, כמובן. הבת הצעירה של ארקין, קרן (13), היא רוכבת סוסים מצטיינת, הבן האמצעי איתי (20) הוא שוער מוכשר בליגת העל, והבן הגדול ניר (24) הוא שחקן נבחרת ישראל בסקווש, ובמקביל משמש ספונסר של הפועל רמת גן זה שלוש שנים, שבהן הגיעה הקבוצה מסף פירוק בתחתית הליגה השלישית אל ליגת העל.

ניר ארקין | צילום: עמית שעל

אבל ניר ארקין מתעסק בהרבה דברים חוץ מספורט: בסוף השבוע הוא מונה לדירקטור בחברת אקסלנז ביוסיינס, המפתחת מערכות לאבחון מחלות בכבד ובדרכי העיכול. אקסלנז היא הבייבי של ארקין האב: מי שמכר את אגיס לפריגו תמורת 820 מיליון דולר מחזיק ב־36.3% ממניות אקסלנז. ובכל זאת, ההודעה על מינויו של ניר היתה הפתעה מסוימת: זה המפגש הרשמי הראשון של הבן עם עולם העסקים.

"זו היתה החלטה מודעת, לא להיכנס לעסקים מוקדם מדי", אומר ארקין ג'וניור. "לא רציתי להתעורר בגיל 40 ולשאול 'איפה הילדוּת שלי'. עכשיו החלטתי שהגיע הזמן להיכנס לעסקים. אני מוכן ובשל ורוצה ללמוד".

ביומד זה התחום שאתה שואף לעסוק בו, בסופו של דבר?

"אני רק בתחילת הדרך, וזה יהיה לא נכון להצהיר באופן גורף מה אני רוצה לעשות בעתיד, אבל מטבע הדברים ביו־רפואה זה תחום שאני יכול להתפתח בו תוך כדי הדרכה צמודה של אבא שלי".

ואקסלנז היא בית הספר מבחינתך?

"כן, אני בפירוש בא לשם ללמוד כדי שבעתיד אוכל לתרום. אבא שלי רואה באקסלנז עתיד, ואני רוצה ללמוד את העסק הזה מהשלבים הכי ראשוניים".

למדת את החברה?

"ישבתי עם אבא שלי על כל המצגות של אקסלנז, ובוא נאמר שאני מתחיל להכיר אותה".

היית כבר בישיבה?

"כן, הוזמנתי כמשקיף לישיבה אחת שעסקה באסטרטגיית החברה לשנים הבאות. היה מרתק. הרגשתי חלק ממשהו שיכול להיות פריצת דרך, ושיתוף הפעולה עם אבא שלי הוא תמיד נחמד ומרגש".

תיכנס לעוד דירקטוריונים?

"לא כרגע. אני רוצה להקדיש את מרב זמני ומרצי לאקסלנז".

"זו הצלחה עסקית, ולא רק ספורטיבית"

ארקין ג'וניור הוא אולי רק בן 24, אבל הסגנון שלו מחושב ושקול. רק על כדורגל הוא מרשה לעצמו לדבר בלהט. "האהבה שלי לכדורגל ולהפועל רמת גן החלה במונדיאל 1990", הוא מספר. "הייתי בן חמש, ראיתי עם אבא את המשחקים, וכמו כל ילד ביקשתי שייקח אותי למשחק. אבא אוהד של הפועל רמת גן, בצעירותו הוא שיחק שם טניס שולחן, אז הוא לקח אותי למשחק של הקבוצה במכתש. מאז נהפכתי לאוהד.

"בגיל 14-15 התחלתי ללכת לכל משחק, והתקרבתי לשחקנים ולהנהלה. ההצעה המשמעותית היתה בגיל 21, לפני שלוש שנים: ירון קוריס (בעלי הקבוצה) התקשר אליי ואמר, 'הקבוצה חוזרת מפירוק, ללא חובות. בוא, תיכנס איתי, ניקח יחד את הקבוצה ונעשה משהו גדול'. לקחנו את הקבוצה ממרתפי הליגה השלישית אל ליגת העל, הגענו לחצי גמר הגביע ופעמיים זכינו בגביע הטוטו".

חשבת שתגיעו כל כך רחוק?

"אם אגיד שכן, זה יהיה שקר. קוריס האמין לכל אורך הדרך, אבל אני נכנסתי כי ראיתי שבפעילות הזאת אני יכול לקחת את האהבה שלי לכדורגל, ולהיעזר בה להשתלבות ראשונה בעולם העסקים: אסטרטגיה ניהולית, חוזים, משהו לטווח ארוך. ובאמת, שלוש השנים האלה היו לא רק הצלחה ספורטיבית, אלא גם הצלחה עסקית ראשונה שלי. קוריס ואני הצלחנו להשיג הישגים יפים מאוד בסכומים שפויים יחסית".

מה הסטטוס שלך בקבוצה? אתה בעלים?

"לא. אני ספונסר ראשי של הקבוצה. ירון ואני עובדים כמעט על עיוור. לא מחפשים הגדרות לתפקיד שלי. אני מעדיף להיות ספונסר ראשי והוא הבעלים".

למה לא להיות בעלים?

"אני בחור צעיר. בעלים זה מתאים לחבר'ה יותר מבוגרים. טוב לי כספונסר".

מה חלוקת התפקידים ביניכם?

"ירון עומד בראש, ומטבע הדברים הוא יותר דומיננטי - עומד מול ההתאחדות, הבקרה התקציבית והשחקנים, ומול התקשורת. אני עוזר מאחור, ובהחלטות החשובות אני שותף בצורה מוחלטת. עד היום ראינו עין בעין 90% מההחלטות וב־10% הנותרים באנו זה לקראת זה. כל אחד מאיתנו מבין כמה זה חשוב לשני".

מי מנהל משא ומתן מול שחקנים?

"בדרך כלל ירון, אבל בהרבה מקרים גם אני נוכח ומדבר עם השחקנים".

אתה נכנס לחדר ההלבשה?

"אני לא אחד שאוהב לדבר, אבל היו מקרים בודדים שכן. בעיקר אחרי הפסדים, כדי להרגיע, ללטף".

מה תפיסת העולם הניהולית שלך?

"אני עוד בחור צעיר, ומוקדם מדי לדבר על תפיסת עולם ניהולית, אבל מניסיון של שלוש שנים אני מאמין בלתת כבוד ולקבל בחזרה. אני מתייחס לאחרון האפסנאים ולגדול הכוכבים באופן שווה. כל אחד מהם יודע שיש לו ערוץ פתוח אליי ואני תמיד שמח לשמוע את כולם, גם את האוהדים. אני לא מורם מעם ולא ממודר, והטלפון שלי לא חסוי. יש משפט חשוב שאני מאמין בו: מכל מלמדיי השכלתי. אני מקשיב, מתעניין, ומחליט לבד או עם ירון. הדוגמה הכי טובה היא קרלוס צ'קאנה".

השם צ'קאנה לא אומר הרבה למי שאינו חובב כדורגל. מדובר בחלוץ ארגנטינאי מצטיין שהגיע להפועל אשקלון ועלה לכותרות גם בזכות יכולתו על המגרש - אבל גם בגלל בנו שחלה בלוקמיה והפועל רמת גן, בעזרת קשריו של ארקין, פרשה עליו את חסותה.

"בסוף העונה הראשונה שלי בקבוצה המאמן רצה שנחתים את צ'קאנה", מספר ארקין. "ישבתי איתו לפגישה. אמא שלי עלתה מאורוגוואי כך שאני דובר ספרדית. הוא סיפר שיש לו הצעה מהליגה הראשונה. ואני אמרתי שאני לא יכול להתחרות בהצעה הזאת, אבל שאם הוא יגיע לפועל רמת גן, הקבוצה תיקח חסות לא רק על קרלוס, אלא על משפחת צ'קאנה כולה. הוא החליט לקבל את ההצעה שלנו, ומאז זו היסטוריה. אנחנו מלווים את המשפחה שלוש שנים, בטוב וברע, בתקופות הקשות של המחלה, באשפוזים, בהקרנות, ברגעים הקשים וברגעים הטובים. קרלוס הפך חלק ממשפחת הפועל רמת גן.

"הקשר בינינו כל כך חזק, שבתחילת העונה שעברה, כשהוא עבר לפובליקום בסלובניה, המשכנו להחזיק לו את הדירה בארץ, כדי שהילד לא ייטלטל לסלובניה. באמצע העונה הלוקמיה חזרה, והילד היה צריך להיכנס שוב לאשפוזים והקרנות. קוריס קרא לי וסיפר שקרלוס רוצה לחזור, ושהילד בוכה ואומר שלא יילך להקרנות בלי האבא. תוך יומיים קרלוס היה בחזרה בהפועל רמת גן, וכמו בסרט הכי גדול בעולם, במשחק העלייה לליגת העל הוא הבקיע את שני שערי הניצחון. לא היה אחד שהגיע לו יותר להבקיע את השערים. בסיום, האוהדים הרימו את הילד על הכתפיים. זה עורר צמרמורת בכולנו".

"אבא שלי נותן תקציב, ואני מנהל אותו"

אתה יודע, כדורגל זה לא עסק משתלם. מאיר שמיר ברח מזה, לוני הרציקוביץ ברח, יעקב שחר נשאר ולא מרוויח. יש בעסק הזה הרבה כפיות טובה לבעלים.

"אני רואה בכדורגל שילוב של שני דברים: מצד אחד, זו התנסות בעולם האמיתי - אמנם אין בזה רווח, אבל זו עדיין התנסות. מצד שני זו פילנתרופיה, תרומה לקהילה. אבא שלי הוא רמת־גני מילדות: הוא ואמא שלי גדלו ברחוב לאן, היו שכנים והתחתנו. הוא היה אוהד של הקבוצה מילדות. בשבילו, לעזור לקבוצה זו סגירת מעגל. הכוונה שלנו איננה רווח - מה עוד שבניגוד לשחר והרציקוביץ', אני לא בעלים: יש לקבוצה בעלים מצוין, קוריס, ואני הגב שלו".

מורי ארקין | צילום: טל כהן

התרומה שלכם מוערכת במיליון שקל בשנה.

"אני לא רוצה להיכנס למספרים. מדובר במספרים שפויים, ולא במיליונים גדולים. כרגע, המטרה שלנו היא לתקוע יתד בליגת העל, לא להתמודד עם מכבי חיפה".

ואם מחר יבוא איש עסקים אחר וירצה להיות ספונסר של הקבוצה?

"הלוואי. על החולצות לא כתוב פריגו או ארקין. אני לא ספונסר, אלא תורם. שום ספונסר לא יירתע ממני, כי אני נותן ללא שום מטרה".

אתם מחליטים מראש כמה תתרמו כל שנה, או שזה מתפתח במשך העונה?

"אני יודע כל שנה מראש כמה ניתן. ינקתי בבית את העיקרון של השמרנות. אני יכול לשבת עם אבא בתחילת השנה ולהחליט על סכום, ולא יהיה יותר. זו לא אופציה ואני גם לא אבקש. זה הסכום ועם זה הקבוצה תצטרך לחיות. אני בחור צעיר, אבל אני מאוד מחושב; היד שלי לא קלה על ההדק".

איך השיחות האלה עם אבא שלך? אתה מושך לכסף גדול והוא בולם?

"ברוב המקרים אנחנו די מסונכרנים. אני מכיר אותו כל כך טוב, שאני יודע עד איפה למשוך את החבל".

היית מגדיר אותו כמשקיע שמרן?

"הוא מהצד השמרני של המתרס, בפירוש. הוא תמיד מלמד אותי לא רק את הצד האופטימי של הרווח, אלא להסתכל גם על התסריט של ההפסד הגרוע ביותר. יש לו משפט מפתח שמלווה אותי: 'בעסקים יש תמיד הפתעות, והן אף פעם לא לטובה'".

"לא שותה, לא מעשן, לא הולך לישון מאוחר"

ארקין הצעיר הוא טיפוס סולידי בעצמו. סדר היום שלו, הוא מספר, שגרתי למדי, ומורכב מלימודים באוניברסיטה, טיפול בענייני הפועל רמת גן, ומשחק סקווש פעם־פעמיים ביום. "עכשיו אני מתחיל להגיע למשרדים של אבא שלי, בארקין הולדינגס בהרצליה, לפגישות ודיונים. היתר זה חברה, משפחה, חברים. אני אוהב את השקט שלי; לא תמצא אותי במועדונים עם סיגריות ואלכוהול, ואני לא הולך לישון אחרי שתיים בלילה. אני גר עם החברה שלי זה ארבע שנים — מיכל, סטודנטית לפסיכולוגיה, שהכרתי בצבא".

מה עשית בצבא?

"הייתי ספורטאי מצטיין, מחבט הסקווש מספר 1 של ישראל בנוער. היו לי נתונים טובים וזימונים לקורסים, אבל העדפתי להתמקד בספורט ולהביא כבוד למדינה. זכיתי בטורנירים בינלאומיים קטנים, אבל קשה להצליח כשמרכז הפעילות שלך בישראל, בזמן שבאירופה השחקנים נוסעים שעתיים ברכבת לתחרויות. אבל אני לא מתחרט. הספורט נתן לי המון: ראיתי עולם, למדתי להתמודד מול לחץ. אני עדיין המחבט מספר 2 של ישראל. באליפות אירופה האחרונה ניצחתי חמישה משבעה משחקים. במכביה האחרונה זכיתי במדליית זהב קבוצתית עם הנבחרת ובכסף בתחרות האישית".

לאבא שלך היתה מעורבות בעובדה שהייתם משפחה ספורטיבית?

"הוא אבא מדהים, מפרגן ותומך, מגיע לכל התחרויות והמשחקים החשובים שלנו. הוא לא דחף אותנו, אף פעם, אבל תמיד היה שם בשבילנו. עסקים גדולים ככל שהיו, אבא מעולם לא חזר הביתה אחרי שש בערב ולא הכניס את העבודה הביתה.

"בכלל, לא נתקלתי באדם שהוא כל כך רחב אופקים. הוא יכול לנסוע בבוקר למשחק של איתי ובערב ללכת לאופרה, לנתח את מיכלאנג'לו ובמקביל לספר איך טובול שיחק בקישור. הוא מתעניין בכל - אמנות, מוסיקה, ספורט. התברכנו בהורים שהם משכמם ומעלה".

הם גם כיוונו אתכם בחיים?

"לגמרי לא. מגיל אפס נטעו בנו עצמאות, לא להיות 'הילדים של'. לימדו אותנו ללכת בדרך שלנו ולא לרצות אף אחד. כל אבא רוצה שהבן ילך בדרכו, מה גם שזו אופציה מצוינת, אבל אין דחיפה".

הוא מתייעץ איתך לגבי השקעות?

"לפעמים תוך כדי הפגישה ולפעמים מאוחר יותר, כשאנחנו בבית".

יש לך תיק השקעות משלך?

"לא. זו החלטה שקיבלתי במודע. לפעמים הייתי צריך להיאבק עם הדחף להתחיל, כי הראש שלי עסקי ואני תמיד חושב עסקים, אבל החלטתי שאכנס רק אחרי שאהיה בשל. עכשיו אני מוכן לאתגרים".

מבחינתך, לפתח עסק עצמאי ולא במסגרת המשפחה, זו אפשרות ריאלית?

"מגיל צעיר אני רוצה להתפתח בזכות עצמי, לא בצל של מישהו. תמיד רציתי להצליח, ואני בטוח שאעשה את זה. עד עכשיו הצלחתי בהפועל רמת גן ובסקווש.

"אני גאה בהורים שלי, אבל אני לא 'הבן של מורי', אלא פשוט ניר. אני לא אוהב לנופף בשם המשפחה שלי. אני לא מתנצל על כלום, אבל אני לא כזה. במשפחה צוחקים שאני בחיים לא אתקשר ואגיד 'אני הבן של מורי, ואני צריך זה וזה', אבל אבא שלי יכול להתקשר ולומר 'אני אבא של ניר'".

אבל לא יכולת להתמנות כדירקטור באקסלנז אם לא היית הבן של מורי.

"בגלל זה הקפדתי לומר שאני לא מתנצל. אני לא חי בפלנטה אחרת; אני מודע לזה שיש לי נתוני פתיחה טובים, ואני לא מתבייש להיעזר בהם. אבל אני רוצה שאנשים יגידו 'הבחור הזה הוא ניר ארקין. שרק לא יגידו 'זה הבן של מורי'".