במת כלכליסט: לא למאגר ביומטרי

בתקופת כהונתי כממונה על הכנסות המדינה בחנתי את נושא העברת המידע ודליפתו - החוקיות והבלתי חוקיות - בין המערכות הכלכליות והממשלתיות בישראל. מצאתי שיותר משאר הדמוקרטיות בעולם, מדינת ישראל מאפשרת העברת מידע בין רשות שלטונית אחת לשנייה, ובתוך כל רשות שלטונית.

רוב מדינות המערב מצמצמות את העברות המידע העדכני על האוכלוסייה בין רשויות השלטון לבין עצמן - ביטוח לאומי, מס הכנסה, משרד הפנים, מערכת הבריאות וכדומה - ורק כאשר יש חשד סביר או נסיבות מיוחדות, העברות המידע מתבצעות. זאת ועוד: הסמכות של העובדים במדינות אלה להוציא מידע על אזרחים מוגבלת למדי והיררכית, אך אצלנו הרבה פחות.

בימים אלה ישראל מרחיקה לכת כאשר היא מנסה להעביר בחקיקה מהלך שלפיו לא רק שייקבעו תעודות זהות ביומטריות, אלא גם יוקם מאגר מידע ביומטרי.

כל מידע קיים נפרץ

לדעתי, הנפקת תעודות זהות של מידע ביומטרי היא הכרח שאין לגנותו, אולם הקמת מאגר ביומטרי היא מהלך מוגזם, מיותר ובעל יתרונות מועטים מאוד לעומת הנזק הצפוי משישה טעמים.

ראשית, הזכות לפרטיות היא הערך העליון של כל חברה דמוקרטית, וממילא נדרשות נסיבות ממשיות וחזקות כדי להפקיע זכות זו מאיתנו. המדינות הדמוקרטיות בעולם המפותח סירבו להקים מאגר מסוג זה בגלל יתרונותיו הזניחים (זיהוי נפטרים עריריים, מקרים נדירים של זיהוי פושעים וכדומה) לעומת החסרונות, שיפורטו בהמשך. אנחנו, כרגיל, "מובילים" בחקיקה זו, שהיא בעלת תועלת מועטה למדי.

שנית, ברור לכולנו שכאשר יוקם מרכז מידע מסוג זה, שיעילותו תהיה צנועה, יגברו הלחצים להוסיף מידע כדי לעשותו יעיל מבחינה כלכלית. לדעתי, זהו תהליך בלתי נמנע ושלילי.

שלישית, מדינת ישראל מאופיינת בכך שכל מאגר מידע קיים נפרץ עד היום ונמכר או ניתן בחינם לכל דורש. האינדוקציה מוכיחה שכך יקרה גם למאגר הביומטרי. ברחבי האינטרנט יש תוכנות מעודכנות על כל תושבי מדינת ישראל, שמקורן כנראה בתקליטורים שהועברו חוקית למפלגות ומכאן הופצו לכל רוח. השמועות אומרות שחוקרים פרטיים רבים יכולים להשיג מידע על נישומי מס הכנסה וביטוח לאומי, והם מוכרים מידע זה לכל דיכפין. מרגע שהמידע ידוע למאות רבות של פקידים, היכולת למנוע דליפת מידע ומכירתו היא קטנה, אם בכלל.

יתרונות מועטים וזניחים

רביעית, המידע שאפשר לאסוף עלינו בכל מקרה הוא כמעט בלתי מוגבל, בין אם באמצעות תחומים עסקיים, כרטיסי אשראי, מידע בריאותי וכדומה. ספק אם כדאי להוסיף עליהם מאגרים שונים אשר "יסגרו" עלינו בכל צעד בחיים.

חמישית, ספק אם מידע אינסופי על כל אזרח הוא יעיל במלחמה בפשע או בהעלמות מס. מדינות דמוקרטיות שלהן הון שחור מצומצם יחסית ופשע מועט הן דווקא אלה ששומרות על צנעת הפרט ומסרבות ליצור מאגרי מידע, מופקרים לכל רוח. הטענה שלפיה ריבוי מידע עוזר למלחמה בעבריינות ופשע היא בלתי מוכחת לחלוטין. לעתים ריבוי מידע ואי־מיקודו מכשיל את החוקרים ולא מקדם אותם.

טענה שישית ואחרונה, מדינות דמוקרטיות רבות מעדיפות שכל רשות שלטונית תיתן שירות ותגבה תשלום, בהתעלם משאר הרשויות, ללא קיזוזים הדדיים וללא אינטראקציה בין המערכות. למודל זה יש יתרונות וגם חסרונות רבים, ולכן אין עמדה אחידה בנידון. בכל אופן היתרונות בהעברת מידע מקוזזים בחסרונות, ומידת הפרטיות של האינפורמציה על האזרחים נפגמת מאוד.

לסיכום, פגיעה בפרטיות מחייבת נימוקים מכריעים וברורים. החלת המאגר הביומטרי נותנת להערכתי יתרונות מועטים וזניחים, ומתעורר חשש שליוזמי החוק יש מניעים הנסתרים מבינתנו.

הכותב הוא יו"ר פעילים ולשעבר הממונה על הכנסות המדינה