השבוע: סובלנות, מילה קשה

העיתונות הכתובה שפעה השבוע מאמרי זעזוע וגינוי אחרי הפיגוע בבר נוער, מועדון הנוער ההומו־לסבי. ראש הממשלה גינה את הרצח ושכנע, אולי את מי ששרוי בקומה כבר 20 שנה, שאנחנו מדינה סובלנית. והראיה: אחרי הרצח הנורא אתרי האינטרנט צנזרו 70% מהטוקבקים "בגלל אמירות חשוכות" (ציטוט של מנהלי האתרים). אז סליחה אם קלקלתי לכם את הקפה ברד שאתם גומאים להנאתכם בבית קפה תל־אביבי סובלני, אבל נדמה לי שבשישים וקצת שנות קיומנו הדבקנו את הפער עם מדינות שקיימות מאות בשנים בכל הקשור לקיפוח ושנאה של אחים ובני דודים ופליטים ומהגרים ועובדים זרים - ומי לא בעצם?

מה שלא פחות עגום הוא שכעם אנחנו לא סובלים את עצמנו. ואל תיתלו ברומנטיקה של ט"ו באב. צאו וראו מה מתרחש בבית הנבחרים, ואם חם לכם לעלות לירושלים באוגוסט, אתם מוזמנים לנסות לחצות כביש בעיר מגוריכם או לחכות לפתיחת עונת הכדורגל ולנסות לראות משחק.

ועדיין אור קטן הבליח השבוע מתוך החשיכה. בפחות מ־24 שעות כל הכרטיסים להופעה של לאונרד כהן אזלו. זה העלה משב רוח תרבותי וזיכרון על הישראלי הנוסטלגי, שאולי בדרך לא דרך יצליח לשקם במשהו את תדמיתנו המתרפטת. אבל כל זה לא עוזר שעה שמתברר שעוד לא גמרנו להתעמר בחיילים שאנחנו מגייסים בימים אלה לצבא. ההתעללות בטירוני השריון ובלוחמי סיירת גולני וסגירת החשבונות שערך מפקד בנח"ל לאחד מחייליו הצליחו לגרום לי

לאבד את נימוסיי הטובים, ולרחם עוד יותר על האמהות של מחזור יולי־אוגוסט. רק עכשיו הפקידו את ילדיהן בבקו"ם, מזיעות מהלחות ומהפחד, הן מצהירות שיש להן אמון מלא בצבא ובמפקדים.

איזה מזל יש לשרה נתניהו, שבנה יאיר התגייס לדובר צה"ל והשב"כ שמר עליו בטירונות מפני מפקדים מסוכנים. ולא, לא כיוונתי למפקד בסיס הטירונים של נתניהו הבן, שהתיר ביקור הורים חריג כדי שביבי ושרה יברכו את בנו לבר המצווה. הוא לא מסוכן, הוא סתם אופורטוניסט קטן.

בשבוע שעבר, בלי עזרתו של רוני דניאל, ביקרתי בבה"ד 1. האחיינית החמודה שלי סיימה שם קורס קצינות. לטירוניות שיהיו תחת פיקודה אני לא דואגת, בזכות הערכים שעליהם התחנכה. אבל גורלם של יתר חבריה וחברותיה שצעדו על מגרש המסדרים נותר נעלם. גם הצצה במערכת המסננת את הצוערים בסדרה של דניאל על בה"ד 1 לא הפיחה בי תקווה גדולה. אבל יש עוד פרקים, אני מחכה, גם להופעה של לאונרד כהן.