שיטת הכבוד חוזרת

שיטת הכבוד מתפשטת, השאלה אם הפעם היא תעבוד. בבסיס שיטת הכבוד עומדת ההחלטה לתת אמון בקהל - בתלמידים, בסטודנטים, בלקוחות - להסתפק בלסמוך עליו ולוותר על פיקוח. כעת היא מתרחבת לעוד ועוד גופים ברחבי העולם, שמסתמכים על נימוקי התייעלות וחיסכון ונעזרים בטכנולוגיה. אבל לא בטוח שמה שמתאים למערב המפותח יכול לעבוד אצלנו, בלבנט.

נתקלתי בשיטה לראשונה כשהייתי בתיכון. יום אחד הפתיעו את כולנו, והודיעו שהמורים לא ישגיחו עוד בבחינות. הופעל עלינו לחץ כבד לקבל את החידוש, והמסר היה ברור: או שיטת הכבוד, או בושה.

רק תלמידים אמיצים מעטים העזו להביע התנגדות, והשיטה יצאה לדרך. עכשיו הלחץ היה עוד יותר כבד. ילדים בני 15 נקראו לשטר את היושר, לשמר את השקט, ולהפעיל לחץ חברתי וגם מנגנוני אכיפה שקודם היו חלק מתפקידם המוגדר של המורים. הניסוי הזה נמשך רק כמה חודשים, ונעלם כלעומת שבא. מעולם לא סיפרו לנו מדוע הופסק, אבל זרעי התהייה לגבי שיטת הכבוד נזרעו.

כשלמדתי ולימדתי באוניברסיטאות בחו"ל, נתקלתי בה שוב. שם כבר היתה מסורת ארוכה שלפיה השגחה על תלמידים היא ממש פגיעה בכבודם, וגם פחיתות כבוד למוסד. ברור שלא מעתיקים. לא בבחינות, לא בעבודות. יושר מלא וחסר פשרות הוא חלק מקוד ההתנהגות. שמירה על טוהר המבחן היא עניין לתלמידים. אכיפה, אם בכלל, תיעשה על ידי עמיתים.

שם, באוניברסיטאות יוקרה של מערב אירופה וצפון אמריקה, זה לא נחשב ניסוי; זה נוהג של דורות, שמחזיק מעמד מאות שנים ולא עולה על דעתו של אף אחד לערער עליו. מנגנון הבקרה העיקרי הוא פנימי. קינאתי בעמיתים שלי בחו"ל על כך שהשיטה יכולה לעבוד אצלם.

קופאית בסופר. יש תחליף? | צילום: צביקה טישלר

בביטוי הקמעונאי של השיטה נתקלתי לראשונה לפני כעשור. בחנויות אמריקאיות גדולות, השייכות לרשתות השיווק המוכרות, החלו להופיע קופות רושמות בשירות עצמי. בקופות האלה היה הכל חוץ מקופאים (או קופאיות). במקום שאלה יעבירו את המוצרים דרך קורא הברקוד או ישקלו את המוצרים הנמכרים בתפזורת, האחריות הועברה לקונה.

הוא נדרש להוציא מעגלת הקניות מוצר אחר מוצר, להעבירו תחת עינית הברקוד, ובסופו של התהליך להכניס כרטיס מועדון וכרטיס אשראי לתוך החרך המתאים. כל התהליך מתבצע במקביל ב-10 או 15 קופות, שעליהן מפקח לא יותר ממשגיח אנושי אחד.

הרשתות שאימצו את החידוש הזה עשו זאת בזהירות, באזורים מסוימים בלבד ותוך מעקב ער אחר ההצלחה. אבל מאז התרחבה התופעה, ועכשיו אפשר למצוא אותה גם ברשתות במערב אירופה. גם הפעם לא שואלים את הלקוחות.

הטכנולוגיה משתכללת, ומאפשרת מעקב לא מאויש טוב יותר אחר היושר בקופות. יש מנגנונים ששוקלים את המוצר ובודקים התאמה עם הברקוד שנסרק. יש מערכות מעקב אחרות. בניגוד לאוניברסיטאות, בשוק לא מדובר במסורת ארוכת שנים, אלא בחידוש, שהמניע העיקרי לו הוא חיסכון בזמן - אין עמידה בתור - וחיסכון בכסף. העובדים שאינם מוצבים בקופות יכולים לשרת לקוחות בירכתי החנות, או לא להיות מועסקים בכלל. בעל הבית ישמח לחסוך את משכורתם.

החידוש האחרון בנושא מגיע עכשיו הישר מאינדונזיה. משרד המשפטים והתובע הכללי במדינה החליטו להילחם בשחיתות ובחוסר היושר שמאפיינים את הכלכלה המקומית ואת יותר מ־200 מיליון התושבים - ובחרו בשיטת הכבוד. בחודשים האחרונים נפתחו באינדונזיה אלפי בתי קפה וחנויות קטנות, שכולם פועלים כך. עוד אלפי בתי עסק ייפתחו בשנה הקרובה. באף אחד מהם אין קופאים, הכל בשירות עצמי, האחריות על הקונה.

התובע הכללי הסביר שבדרך כלל עומדים לרשותו כלים של דיכוי הפשיעה, ואילו הפעם החליט לנקוט צעדי מניעה. כשמעבירים את האחריות לתשלום אל כתפי הלקוחות, הם נאלצים לבדוק את עצמם מדי יום, לחשוב אם הם מתנהגים ביושר ולחוש אשמה אם אינם עושים זאת. על זה מבוסס הקמפיין הלאומי - על רתימת האשמה למען שיפור ההגינות.

פרופ' דן אריאלי, המחבר של "לא רציונלי ולא במקרה" ואחד מדובריה הרהוטים של הכלכלה ההתנהגותית, קופץ על סיפור שיטת הכבוד האינדונזית החדש כמוצא שלל רב. אין שום סיכוי שהתרגיל הזה יעבוד, הוא פוסק. לא שם, ולא במקומות אחרים.

בכמה פוסטים שפרסם בבלוג שלו לאחרונה הוא מזכיר לציבור (ולפקידי הממשל האינדונזי בפרט) את ממצאי מחקריו, שלפיהם מספר לא קטן של אנשים לא יהססו לרמות, לפלח, לגנוב. אבל האפקט החינוכי גרוע יותר מהגניבות עצמן, טוען אריאלי. ניסוי כזה מייצר יותר פיתויים ויותר הזדמנויות לגנוב, ולכן הוא עלול להביא על האינדונזים את ההפך ממה שפיללו לו - גל עכור עוד יותר של גניבות. ובכל זאת, אולי הנימוקים הכלכליים יצליחו להצדיק את שיטת הכבוד.