במת כלכליסט: משקיעים קטנים, קחו יוזמה

כמעט מדי יום מתפרסמות ידיעות על חברות גדולות בארץ ובעולם שמשלמות למנהליהן שכר ובונוסים של מיליוני דולרים. זאת, מתוך התעלמות מוחלטת מההאטה בפעילות העסקית שלהן וקיצוצי השכר לעובדים מן השורה.

לאחרונה דווח בתקשורת העולמית על בכיר בקבוצת הבנקאות האמריקאית סיטיגרופ, שדורש לקבל עבור שנת 2009 שכר של 100 מיליון דולר! זאת, אף שרק לפני כמה חודשים היתה סיטיגרופ על סף התמוטטות כלכלית והממשל הזרים לקופתה מיליארדי דולרים כדי להציל אותה מקריסה. כמה ימים קודם לכן התפוצצה בתקשורת פרשת בונוסים ותוספות שכר מפליגות בענקית הביטוח AIG, שהגיעה בספטמבר האחרון לסף פשיטת רגל בשל כשלים ניהוליים חמורים.

החברה, ששרדה רק לאחר שהממשל הזרים לקופתה עשרות מיליארדי דולרים, מבקשת בימים אלה לחלק למנהליה הבכירים בונוסים בהיקף של 2.4 מיליארד דולר. נגיד הבנק המרכזי של ארצות הברית, בן ברננקי, שלא הסתיר את מורת רוחו מהתנהגות החברה, אמר בשבוע שעבר: "נאלצתי לסתום את האף כדי לסייע ל־AIG. לולא עשיתי זאת, היו התוצאות הרסניות".

מתנת פרידה ב־9.5 מיליון

גם בישראל "התבשרנו" על תשלומי שכר ובונוסים שחולקו למנהלים ביד נדיבה, מתוך התעלמות מהמשבר. הפרשה הראשונה נחשפה על ידי רשות ניירות ערך, שגילתה שדירקטוריון בנק הפועלים העניק למנכ"ל היוצא של פועלים שוקי הון, ניר ברונשטיין, בונוס של 9.5 מיליון שקל כמתנת פרידה. הבונוס החריג גרם ברשות להרמת גבות, בייחוד לנוכח העובדה שברונשטיין קיבל עבור עבודתו שכר של 100–200 אלף שקל בחודש. דירקטוריון הפועלים נאלץ לחזור ולדון בבונוס השערורייתי והחליט להקטין אותו ב־1.6 מיליון שקל. החלטה זו מעלה תהיות על צורת ההתנהלות של הדירקטוריון. אם היה הכל כשורה, מדוע הופחת הבונוס? ואם היה הבונוס המקורי מוגזם, מדוע הוא הופחת רק ב־1.6 מיליון שקל?

הציניקנים יגידו שאינם מבינים על מה המהומה. הרי בעלת השליטה בבנק, שרי אריסון, רשאית לחלק מתנות פרידה לכל מי שהיא חפצה. אלא שזה לא בדיוק המצב. בנק הפועלים אינו רכושה הפרטי של אריסון ו/או של חברי הדירקטוריון שמונו על ידיה. הבונוס לא משולם מכיסם, אלא מקופת הבנק, ששייכת גם למאות אלפי החוסכים הקטנים שרכשו בבנק מניות - בין אם באופן ישיר ובין אם דרך קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שלהם.

להרים את הכפפה

המקרה של פועלים שוקי הון אינו חריג בנוף הישראלי. רק באחרונה נחשפו בבורסה של תל אביב שני מקרים דומים. הראשון הוא זה של מנכ"ל דלק נדל"ן איליק רוז'נסקי, שפרש מהתפקיד לאחר שמונה שנים, שבהן היה אחד משיאני השכר במשק הישראלי. למרות ההידרדרות בביצועי החברה, החליט בעל השליטה בקבוצת דלק, יצחק תשובה, לתת לרוז'נסקי מענק פרישה דמיוני: גם סכום של כ־5 מיליון שקל, וגם חוזה ייעוץ בחצי משרה בשכר של 150 אלף שקל בחודש.

השני הוא ארז ויגודמן, שפרש באחרונה משטראוס־גרופ, והיה גם הוא אחד משיאני השכר בבורסה. עם פרישתו הוא זכה לסכום של 5 מיליון שקל, נוסף על מענק עבור שישה חודשי הסתגלות והטבות אחרות. מדוע מנכ"ל שתוגמל בשנות עבודתו בעשרות מיליוני שקלים צריך לקבל עוד מענק של 5 מיליון שקל עם פרישתו? האם גם שאר עובדי שטראוס שפורשים מעבודתם זוכים למענקים כאלה? האם משפחת שטראוס, בעלת השליטה בחברה ו/או חברי הדירקטוריון שאישרו את המענק, מממנים מכיסם הפרטי את המענק למנכ"ל הפורש?

יהיה מעניין לראות אם מישהו מבין המשקיעים הקטנים בחברות הללו ירים את הכפפה, ייקח יוזמה ויפנה לבית משפט בטענה של קיפוח ועושק בעלי מניות המיעוט.

הכותבת היא מומחית למימון, בית הספר למינהל עסקים, המסלול האקדמי של המכללה למינהל