פרשת הפועלים מסתיימת: היה שווה? לא

שלשום בשעות הערב נסגר סופית המעגל בפרשת בנק הפועלים. ציון קינן, מנהל החטיבה העסקית בבנק והאיש שהתחיל ככספר בסניף רימון ברחוב הרצל בתל אביב, מונה למנכ"ל כשהוא כמעט לא מפספס אף תפקיד ביצועי בדרך. המועמד של היו"ר הפורש דני דנקנר התקבלה פה אחד על ידי ועדת האיתור של בנק הפועלים. מה קרה בדרך? דנקנר עזב את תפקידו, בנק הפועלים למד פרוצדורה מהי, ובנק ישראל שיקם את כוח ההרתעה שלו מול המערכת הבנקאית. היה שווה? בטוח שלא.

תקציר הפרקים הקודמים: לפני ארבעה חודשים עזב מנכ"ל הפועלים צבי זיו את תפקידו בגלל חילוקי דעות עם דנקנר. הדירקטוריון מיהר למנות את מספר שתיים בבנק, ציון קינן, לתפקיד היוקרתי - אלא שבבנק ישראל לא אהבו את המינוי, ובאמצעות קמפיין מתוזמר ניסה לטרפד את המהלך. מתוך דאגה כמובן ליציבותו של הבנק.

מה לא נעשה כדי לעצור את המינוי? כמעט הכל: החל במציאת פגמים מינהלתיים באישור המינוי בדירקטוריון הבנק וניסיון להציגו כדירקטוריון של בובות, דרך רמזים עבים (ובלי הוכחות כמובן) לפעילות לא תקינה של יו"ר הבנק ובעלת השליטה בו, וכלה בהטלת דופי ביושרה של מי שהעז להתגרות ברגולטור, אולי שלא לצורך.

לאחר שדנקנר פרש מתפקידו היו מי שהכתירו את בנק ישראל כמנצח הבלתי מעורער במאבק הזה. כוח ההרתעה של בנק ישראל מול המערכת הבנקאית נשמר, ונראה שבזמן הקרוב לא יעז אף יו"ר דירקטוריון של בנק בישראל להתעמת עם המפקח על הבנקים. האם זה המצב האידיאלי? האם אפילו המפקח על הבנקים, על מעלותיו הרבות, לא עלול לשגות לפעמים?

אם מטרתו האמיתית והכנה של בנק ישראל היתה שמירה על יציבותו של הבנק, הרי שסחיבת מינוי המנכ"ל - הצפוי ממילא - על פני ארבעה חודשים והותרת הבנק ללא מנכ"ל רשמי במשך תקופת זמן ארוכה בוודאי לא שירתה אינטרס זה. כשבנק מתנהל ללא איש הביצוע מספר אחת שלו הכל תקוע, לא משנה כמה ינסו לשכנע אותנו שלא אלו הם פני הדברים.

דווקא באותם ארבעה חודשים קריטיים, כשהכלכלה מראה סימנים של חיות, הזדמנויות עסקיות חד־פעמיות צצות והתחרות על האשראי גוברת - כיסאו של מנכ"ל בנק הפועלים נותר ריק. מכאן ועד לאמירה שהעיכוב במינויו של מנכ"ל בנק הפועלים פגעה ביציבותו המרחק רב, אך אין ספק כי עם מנכ"ל רשמי היושב לבטח על כיסאו, ההתאוששות של הבנק מאחד המשברים הקשים בתולדותיו היתה יכולה להיות מהירה בהרבה.

בשורה התחתונה, בנק ישראל לא הצליח לטרפד את מינויו של קינן. שלשום קיבל בנק ישראל מוועדת האיתור את הפתק שלמענו יצא למלחמת החורמה בבנק הפועלים. על הפתק הזה היה כתוב שמו של ציון קינן - אותו שם שהיה כתוב שם לפני ארבעה חודשים. ועדת האיתור הגיעה, לאחר דיונים מעמיקים כמובן, למסקנה הידועה מראש.

בנק ישראל ובנק הפועלים צריכים עכשיו לעשות חשבון נפש עמוק. בנק הפועלים - כי אולי היה עדיף לו להיות פחות חצוף, ולהשיג את המטרה הסופית (מינויו של קינן לתפקיד המנכ"ל) בדרכים שפחות ירגיזו את הרגולטור. ובנק ישראל - כי כוח ההרתעה שלו היה נשמר גם לולא היה מייצר עימות גרעיני. שני הצדדים הפסידו הרבה נקודות בקרב הציבור, שבוודאי הבחין כי יותר מעקרונות ומהדאגה הלאומית ליציבותה של המערכת הבנקאית, במערכה הזאת הכריעו משחקי האגו שגברו על הרציונל.