צום חודש הרמדאן, שהתחיל בסוף השבוע, משתק את הכלכלה בארצות האסלאם ובכלל זה בשטחים הפלסטיניים. כאשר הרמדאן חל בקיץ, כמו השנה, צריך לצום בשעות האור, כלומר כ־15 שעות (בלוח המוסלמי שנקבע על פי הירח אין שנה מעוברת, כמו אצלנו, ולכן השנה קצרה יותר ומועדי החגים משתנים משנה לשנה). מי שצם 15 שעות ביום, ואסור לו גם לשתות או לעשן, לא מסוגל לעבוד. המסחר, העבודה, הלימודים - כמעט כל מערכות החיים משובשות, ולעתים משותקות למשך 30 יום, עד לחג המסיים את הצום.
ובכל זאת, יש כמה ענפי כלכלה שפורחים ברמדאן, והראשון שבהם הוא שידורי הטלוויזיה. עם רדת החשיכה הצום מסתיים ואז יושבת המשפחה הגדולה, לא פעם עם אורחים וידידים, לארוחה חגיגית (האיפטאר) שחייבים לבשל כל יום מחדש. אחרי הארוחה מדליקים את הטלוויזיה וצופים בכל תוכניות החג עד שעות הבוקר המוקדמות. אז אוכלים עוד ארוחה והולכים לישון. מאוחר בבוקר יוצאים לסידורים ומעט לעבוד, חוזרים לישון אחר הצהריים ומתעוררים לקראת ארוחת האיפטאר.
על כל גג פלסטיני יש צלחת לקליטת שידורי לוויין, ובלי הרבה מאמצים ותחכום אפשר לקלוט כ־400 ערוצים בערבית. גם בתי הקפה פורחים. בעליהם מתקינים מסכי ענק ומקרינים את התוכניות האהובות. בהיצע גם הערוצים הממלכתיים של המדינות הערביות, ובכללם הטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית וערוץ אל־אקצה של החמאס. הערוצים הללו, המשרתים את השלטון, אינם פופולריים. בדיחה פלסטינית טוענת שרוב הצופים בשידורים של הרשות הפלסטינית והחמאס הם אנשי השב"כ שמנסים לאתר שידורי הסתה, בעוד שהפלסטינים חוסכים מעצמם את החוויה הלא נעימה.
הצפייה הפלסטינית בטלוויזיה מתרכזת אפוא בעשרות הערוצים המסחריים, הפרטיים, שרובם בבעלות נסיכים סעודים, אמירים של נסיכויות המפרץ ואנשי עסקים לבנונים ומצרים. בתחנות הלוויין קיים מגוון גדול של תוכניות מלל, ספורט ובישול - אבל בלילות הרמדאן הצפייה הבלעדית כמעט היא בסדרות העממיות. הטלוויזיות הערביות משקיעות במשך כל השנה הון עתק בהכנת הפרקים של הסדרות הללו, המיועדות לרמדאן. בדרך כלל מדובר ב־30 פרקים המשודרים בהמשכים מדי לילה בלילה ומסתיימים בעיד אל־פיטר.
מדובר בסדרות שדומות לאופרות סבון מערביות, אלא שעיסוקן הוא בהוויה החברתית הערבית. כבר שלוש שנים שהסדרה הפופולרית ביותר היא "שער השכונה" (באב אל־חרה), הפקה של תחנת הלוויין אם.בי.סי (בבעלות סעודית). ב"שער השכונה" מסופר על דמשק הישנה והטובה של שנות המנדט הצרפתי. הגברים היו אז גברים, לבשו שרוואלים וגלביות, והיו להם שפמים אדירים. הם לחמו לשחרור מהשלטון הצרפתי הזר, חיסלו מלשינים והקפידו על חיים של כבוד.
הערצת המסורת והנוסטלגיה מקובלת מאוד בציבור הפלסטיני והערבי בכלל, הסולד מסדרות מערביות נוסח "סיינפלד" שבהן הגיבורים בזים למשפחה, לועגים להורים, לא רוצים ילדים ומקיימים יחסי מין וזוגיות מזדמנים.
מספר הסדרות הללו עשוי להגיע ל־60 ויותר בחודש הרמדאן, והשנה תשודר גם סדרה על חיי לילה מוראד (בת למשפחה יהודית שהיתה מלכת הזמר והקולנוע המצרי במלחמת העולם השנייה ולאחריה ומתה ב־1995).
הפרסומות המממנות את הסדרות הללו עולות כסף רב, ומי שיכולות להרשות לעצמן לשלם תמורתן הן חברות בינלאומיות כמו קוקה קולה, יצרניות מכוניות, חברות תעופה ותמרוקים וגם בנקים. ומה יעשו המפרסמים הפלסטינים? לרשותם עומדות 45 תחנות טלוויזיות מקומיות. בשכם לבדה יש 9 תחנות המשדרות לטווח של קילומטרים ספורים. התחנות מעתיקות תוכניות מהרשתות הערביות, מוסיפות להן חדשות מקומיות, וגובות כמה עשרות שקלים עבור כל דקת פרסומת. עוד מעט פרנסה לכלכלה המקומית.
צילום: יואב גלאי
תגובה אחת לכתיבת תגובה