שברולט קמארו V6: שובו של השריף

חום אימים. שלושים והמון מעלות. אין אפילו טרמפיסטים, רק שיחים נמוכים. חלון הנהג בקמארו פתוח: יד אחת על החלון, יד שנייה על ההגה. זמרת שרה ברדיו על הדרך למילווקי. הרוח לא נכנסת מהחלון הצר; זבובים דווקא כן - שחורים, גדולים ורועשים. אני מגרש אותם בעצלתיים, הם חוזרים.

לידי יושב שושן, יצרן שערים מבאר שבע שקיבל את המכונית רק לפני כמה ימים, יבוא אישי. 270 אלף שקל וגם לכם תהיה כזאת. עוד מעט היא תגיע גם ביבוא סדיר של היבואנית UMI.

אני לוקח את הקמארו לריאות, נשימות גדולות עם הרבה אבק, מיישר את ההגה בכיוון המדבר ומחפש אמריקנה: דיינר עם מלצרית זקנה שמוזגת קפה בלי לשאול שאלות, נהגי משאיות שאוכלים טריפל המבורגר עם צ'ילי ובירה, וגרוטאות של טנדרים בחצר. כשאנחנו מוצאים תחנת דלק, אני פוסע פנימה כמו ג'ון ויין - וחוזר כמו וודי אלן, עם יוגורט שמסייע לעיכול ופלחי אננס עטופים בניילון.

זהירות, רובוטריק

שברולט קמארו היא חתיכת היסטוריה אמריקאית. הסיפור שלה התחיל במשרדו של לי אייאקוקה בחברת פורד. אייאקוקה הבין שכדי לעשות כסף גדול צריך לפנות אל תחושת הפטריוטיות האמריקאית. ב־1964 פורד הוציאה לשוק את מוסטאנג, מכונית עם שם של מטוס קרב ממלחמת העולם השנייה (ולא של סוס, כפי שנהוג לחשוב). בשברולט החליטו לחקות את ההצלחה, וב־1966 הוצגה קמארו הראשונה שהיתה, בדומה למוסטאנג, מכונית ספורט קטנה במונחים אמריקאיים, וזולה לייצור (מכיוון שהתבססה על מכלולי מכוניות קיימות). ככה התחילה מלחמה שניטשת עד היום: פורד מציגה מוסטאנג, בשברולט משיבים בקמארו.

הסיפור של קמארו הנוכחית, מהדור החמישי, אינו שונה: ב־2005 הציגה פורד מוסטאנג חדשה שהיתה סיפור הצלחה, בעיקר משום שדמתה למכונית המקורית יותר מכל דגמי מוסטאנג הקודמים. בשברולט, כצפוי, הציגו בתגובה ב־2006 את קמארו קונספט, מכונית מודרנית לכל דבר, שעיצובה התבסס על קמארו המקורית. כדי להיות בטוחים שקמארו החדשה תיזכר כסמל אמריקאי, דאגו בג'נרל מוטורס לתת לה תפקיד של כוכבת בסרט "רובוטריקים" שיצא ב־2007.

חסר רק תותח על הגג

המסע המדברי ממשיך. עם טיפת דמיון אפשר לראות את וגאס באופק. הקמארו ממתינה בחניון של תחנת הדלק ומושכת הרבה זבובים והרבה סקרנים. אין ספק, הקמארו עושה טוב לאגו.

בתוך כל גבר שאוהב מכוניות יש ילד שאוהב מכוניות. בקמארו, הילד הזה קיבל כמעט את כל מה שהוא חלם עליו, חוץ מתותח על הגג: מראה שרירי ועתידני, גלגלים ענקיים. לא משנה הנוחות או צריכת הדלק, העיקר הגודל. מה שקטן הוא החלון הקדמי: מי צריך לראות קדימה כשאפשר להסתכל במראה ולראות פראיירים נעלמים מאחור. חוץ מפראיירים, לקמארו יש מאחור שתי אותיות אדומות על מכסה תא המטען: RS, דהיינו ראלי ספורט, חבילה הכוללת חישוקים גדולים וספוילר אחורי. כמו בקמארו המקורית, RS היא חבילת פוזה. בארה"ב, אגב, יש גם חבילת SS שכוללת גם מנוע בהמה.

תא הנוסעים של קמארו דומה לזה של קמארו המקורית, אבל מאובזר בשלל גימיקים: למטה ישנם ארבעה שעונים חסרי כל שימוש ללחץ שמן ולטעינה, ולמעלה יש שעון מהירות שנראה כמו העתק של המקורי משנות השישים. אבל בעוד בשנות השישים הכל היה עשוי עור, עץ וברזל, בקמארו מדובר בפלסטיק ירוד - הומאז' בלתי מודע לתעשיית הרכב האמריקאית שיכולה היום להנפיק רק העתקים פלסטיים של תהילת העבר שלה.

לקמארו V6 אין מנוע בהמה עם שמונה בוכנות; יש כאן רק שישה תאי שריפה ושש בוכנות, שביחד מגיעים לנפח זעום של 3.4 ליטרים. אבל יש כוח: 306 כוחות סוס, שמתנהגים בנימוס בכביש ישר. מכוניות ספורט אמריקאיות לא תמיד מתנהגות באופן רהוט, אבל הקמארו מסתדרת לא רע, כל עוד לא לוחצים עליה יותר מדי.

כשהסיבובים הופכים חדים יותר, הקמארו מאבדת את העשתונות: עבודת המתלים מחוספסת ולא מדויקת, הזנב נזרק בפראות בלי לרמוז לנהג על המתרחש מאחור, הבלמים ספוגיים ומאבדים יעילות, וההגה, למרות משקלו הטוב, לא מקנה כל תחושה אמיתית של המתרחש בכביש. אבל זה לא נורא, כי כנראה אף אחד בארצות הברית לא קונה קמארו כדי לחפש סיבובים.

ובינינו, גם בארץ לא. שברולט יכלו לאבזר את הקמארו במנוע של אוויאו, ועדיין היו מוצאים לקוחות שהיו שמחים לשייט בה כל היום ב־90 קמ"ש ולתת לילד שבהם הזדמנות ליהנות. אפילו בלי תותח על הגג.