עולם של שפות גלובליות: מהאספרנטו עד זלנגו

שפת "ספר האדמה" של שו בינג אינה השפה הראשונה שמבקשת להיות גלובלית, וגם לא הראשונה שעושה זאת באמצעות אייקונים. הרעיון שכל בני האדם ידברו שפה אחת קסם למין האנושי עוד מימי מגדל בבל. בחלקים גדולים מאוד של העולם העתיק התקיימו שפות שהיו גלובליות בגבולות העולם המוכר ליושביהם, אבל המסעות האירופיים הגדולים, גילוי העולם החדש ותהליך הגלובליזציה המתמשך עוררו צורך בשפה שתאחד את את כל התת־עולמות הללו.

הראשון שניסה לעשות זאת היה כנראה הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני גוטפריד לייבניץ, שבסוף המאה ה־18 הציע לפתח "קריקטריסטיקה יוניברסליס", כתב בינלאומי שיושתת על יסודות מתמטיים. הפילוסוף הצרפתי דקארט העלה באותה תקופה רעיונות דומים, אבל איש מהם לא יצר שפה כזו. הניסיון המפורסם ביותר הגיע 100 שנה אחר כך, באספרנטו שיצר לודוויג זמנהוף: החזון שלו דיבר על שפה קלה וגמישה (מדוברת וכתובה) שתהפוך לשפה השנייה של כל אזרחי העולם ותתרום לשלום ולהבנה הדדית. בשיאה שלטו בה מאות אלפי בני אדם, אבל לאורך השנים היא נשארה נחלתם של משוגעים לדבר. במאה ה־20 פותחו גם האידו (IDO) והאינטרלינגואה, אבל גם הן לא הצליחו לנצח את האנגלית, היחידה שהתקרבה אי פעם להגדרה של שפה גלובלית.

הרעיון לדבר בתמונות ובאייקונים זכה גם הוא לתהודה כבר בתחילת המאה ה־20: "מילים מפלגות אותנו, תמונות מאחדות", כתב הפילוסוף האוסטרי אוטו נוירט, שהציע שפת תמונות בינלאומית. עם התפתחות הטכנולוגיה ובעיקר תוכנות המסרים המיידיים, הרעיון קרם עור וגידים בחברות קטנות שמפתחות "שפות אייקונים", למשל E-language. זלנגו הישראלית, לדוגמה, מתגאה במיליון משתמשים מרחבי העולם שמתקשרים ביניהם בסלולרי או במחשב בכתב הזלנגו, שמורכב ממאות אייקונים, סמלים וציורים.