טום ונדרבילט בספרו "Traffic": איך אנחנו נוהגים, ומה זה אומר עלינו?

איך אנחנו נוהגים, ומה זה אומר עלינו? שואל טום ונדרבילט בספרו "Traffic". רב־המכר הזה, שיוצא כעת בכריכה רכה, הוא ניסיון מעניין להעשיר את השיח בנושא הכל כך חשוב של נהיגה והתנהגות, ומציע סיכום מקיף וקריא של המחקרים העוסקים באדם הנוהג.

החומר הזה מעורר מחשבה; אחרי הכל, נהיגה היא גם מבחן אישיות השלכתי, והיא שילבה טכנולוגיה והתנהגות הרבה לפני שהיו כאן מחשבים, רשתות ו"משתמשים". היא נוגעת להרבה יותר אנשים, וגם קטלנית הרבה יותר מכל מחשב.

יש לנו רשות לאומית לבטיחות בדרכים, תוכניות לימוד המוקדשות לנושא, עמותות רבות שנלחמות בקטל בכבישים, אגף מיוחד במשטרה ואפילו תוכנית לאומית רב־שנתית. יש שינויים לטובה, אבל הקטל נמשך. הנתונים מעידים על מרכזיותה של המכונית בחיינו. אמנם כאן זה לא אמריקה, ויש אנשים שמצליחים לחיות בלי לנסוע ברכב ממונע כל יום. אבל גם הם מעטים, ומתמעטים.

לנוכח המרכזיות הזאת, מוזר שטכנולוגיית התעבורה וניהולה אינם נמצאים במקום בולט דיו בראש מעייננו. כלי התקשורת והשיח הציבורי מקדישים כל כך הרבה לנושאי חוץ וביטחון, וכל כך מעט לענייני תחבורה.

בשמותיהם של כמה פרשנים צבאיים תוכלו להיזכר, ולעומתם כמה פרשני תחבורה זכורים לכם? בהינתן מספר השעות שאנו מבלים מאחורי ההגה, גובה ההוצאה המשפחתית על מכוניות, תרומתן לזיהום האוויר ולרעש, השטח המוקדש לכבישים ולחניות, הנזק שפקקים גורמים לכיסנו ולכעסנו - היה אפשר לצפות שנושא התעבורה יקבל כיסוי רחב ועמוק יותר.

אם על הסמול טוק בנושא מזג האוויר נהוג לשאול "למה כולם מדברים על מזג האוויר ואף אחד לא עושה שום דבר בעניינו?", אני שואל: למה לא מדברים יותר על תחבורה, גם אם אין ממש מה לעשות כרגע?

"טראפיק" מנסה לעשות זאת. כותרת המשנה של הספר מבטיחה להסביר "למה אנחנו נוהגים כמו שאנחנו נוהגים", וונדרבליט עושה זאת לאורך הספר וגם בבלוג המעודכן שלו, howwedrive.com. הספר עמוס עובדות ותובנות, וגם אנקדוטות קטנות, לא חשובות אבל מסקרנות. הידעתם, למשל, שנהיגה בצד שמאל, כמו בבריטניה, בטוחה יותר? הנה, בסמואה החליטו השבוע לעבור מנהיגה בימין לנהיגה בשמאל.

ועוד אחת: בשכונותיה של לוס אנג'לס פזורים עשרות רמזורים של שבת. בסופי שבוע הם עוצרים את התנועה בתדירות גבוהה יותר, כדי לאפשר מעבר הולכי רגל שומרי שבת שלא יצטרכו ללחוץ על כפתור הולכי הרגל וכך לחלל שבת.

אבל הספר מרתק לא רק בגלל האנקדוטות, אלא משום שהוא מלמד אותנו לא מעט על עצמנו, לא פחות משהוא מלמד אותנו על תחבורה. יש לונדרבליט תובנות יותר מובנות מאליהן - ככל שניסע מהר יותר, כך יתרבו התאונות - אבל גם הערות שמחדשות יותר. למשל, ככל ששלטי הדרכים מתרבים, כך גדלים הסיכונים. דווקא שיטות אירופיות שמשאירות לנהג חופש בחירה רחב יחסית מובילות לסביבה תעבורתית רגועה ובטוחה יותר.

נהיגה היא עניין אישי. אמור לי איך אדם נוהג ואלמד עליו הרבה. והאנשים שמאחורי ההגה מעוררים תגובה מורכבת: מצד אחד, הנהיגה חושפת אגרסיביות ומוציאה מאנשים רוע ותחרותיות ברמות מדהימות. מצד אחר, יש משהו בנהיגה שמחזיר את האמון באדם. נהיגה מחייבת שיתוף פעולה יעיל ונרחב - מתן זכות קדימה, השתלבות ומעבר נתיבים, שמירת מרחק והישמעות לחוקי תנועה רבים אחרים תלויים בהתחשבות ובנימוסים שלעתים קשה להאמין שהם נפוצים כל כך.

מרבית האנשים חוזרים הביתה בשלום מהדרכים, משמע שמרבית הנהגים נוהגים בהתחשבות. עם זאת, לא הייתי ממליץ לסמוך על טוב לבם של הנהגים האחרים. הנהיגה הזהירה ביותר היא זאת שמניחה את הרע ביותר לגבי הנהג האחר.

נהיגה היא גם עניין הקרוב מאוד לגאווה. ונדרבילט מדווח שרק לנהגים מעטים יש ביקורת על הנהיגה של עצמם. כל אחד, בעיני עצמו, נוהג טוב יותר מן הממוצע. במילים אחרות, נהיגה שחצנית אינה רק עניין ישראלי, אלא רעה חולה עולמית. חוסר הצניעות הרה אסון, אבל גם די מובן וידוע. עכשיו חייבות להיות משמעויות אופרטיביות לממצא הזה.

מבקרים רבים של ונדרבילט מזכירים את "טראפיק" בנשימה אחת עם ספרי מפתח אחרים בשנים האחרונות - "לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי, "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורוביצקי, "פריקונומיקס" של סטיבן לוויט וסטיבן דנבר וספריו של מלקולם גלדוול. כמו רבי־המכר האלה, גם ספרו של ונדרבליט לוקח את תוצאות העבודה בחזיתות המחקר בכלכלה, בחברה, בפסיכולוגיה ובהנדסה, ורותם אותן כדי להאיר את עינינו ולשפר את קבלת ההחלטות וקביעת המדיניות.

כשם שספרים אלה, על כלכלה, טכנולוגיה וחדשנות, תורגמו ונהפכו לשיחת היום גם בישראל, אני מציע ש"טראפיק" ותכניו יעלו גם הם על סדר יומנו. אולי לקראת השנה החדשה נוכל לעשות עוד לשיפור סטטיסטיקות האימים של תאונות דרכים.

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. sheizaf.rafaeli.net