לבחור בין שחין לדבר

במוקדם או במאוחר, עדיף מוקדם, הממשלה והנגיד יצטרכו לקבל החלטה אמיצה לבלום את הדרדרות הדולר. עמידתו הנחושה של הנגיד, שבלט בבדידותו המזהרת מאז ספטמבר אשתקד, הצליחה אכן לעזור להעלות את שער החליפין מ-3.23 ל-4.26 שקלים לדולר, ע"י שימוש מושכל ומוצלח בכלי הריבית והתערבות קבועה/משתנה בשוק המט"ח. אלא שיעילותם של כלים אלה הולכת ונחלשת, מה עוד שקרן התקווה האחרונה בדמות התחזקות הדולר בשווקים הגלובליים אינה ניראת באופק - ההסתברות שהדולר יחזור ויתחזק ל-1.25 יורו אינה עולה על הסיכוי להדרדרותו ל-1.60.

הגרעון הכפול בארה"ב, במיוחד התקציבי (1.52 טריליון דולר), וסימנים ראשונים כי מדינות לא מעטות החלו להסיט את השקעותיהם הנקובות בדולרים (בעיקר אג"ח) להשקעות ריאליות ו/או למטבעות חלופיים, אינן מבשרות טובות לעתידו של "הירוק".

במקביל גם מצבו של הייצוא הישראלי על ענפיו השונים אינו סוגה בשושנים - מחד, כשני שליש מהייצוא נקוב בדולרים ומאידך, בגין השפל העולמי מאז אמצע 2008 הולך הייצוא ונחלש, כאשר בשבעת החדשים של 2009 הוא "נחתך" באבחת חרב חדה ואיבד כשליש מהיקפו.

בימים האחרונים הדולר כבר נשק ל-3.73 – שער ששרר באוגוסט 1998, כאשר מאז עלה המדד בכ-30%, מדד היצור התעשייתי בכ-29%, והשכר לשעת עבודה בתעשיה (למעט יהלומים) בכ-55%. עם כל הכבוד לעלייה בפריון וההתייעלות בתעשיה, לא ניתן לגשר על פערים שכאלה לאורך זמן. בנוסף, הירידה חסרת התקדים בסחר העולמי והתגברות התחרות על השווקים הגלובליים מחייבים בד"כ הורדת מחירים כדי לשרוד - תהליך הפוגע ברווחיות עד כדי סגירת מפעלים ופיטורי עובדים.

אין פתרונות קלים להצלת הייצוא הישראלי באמצעות העלאה מלאכותית של שער החליפין - כל דרך ושיטה שתבחר היא בחזקת "הרע במיעוטו", בחזקת בחירה בין שחין לדבר, ונתחיל מהקל לכבד:

1. המרת החוב הדולרי לשקלי: החשכ"ל יכול להמיר את החוב הלאומי המט"חי של כ-37 מיליארד דולר לחוב שקלי ע"י רכש חוזר של אג"ח מט"חי סחיר שהונפק בעולם, ובמקביל למכור אג"ח שקלי בשוק המקומי - פעולה שתעלה את שער החליפין. דרך אלגנטית יותר שתשיג אותן תוצאות היא לגדר את החוב המט"חי ע"י עסקאות פורוורד והחלף לסרוגין. דרך מתוחכמת יותר היא להתחיל דווקא ברכש מיליארדי אג"ח המט"חי של חברת החשמל הממשלתית נושאי ריבית של 8-9.4% וע"י כך ללכוד שתי צפורים בירייה אחת - להעלות קמעא את שע"ח ולזכות את המדינה בתשואות גבוהות מהן נהנים כיום זרים.

הבעיות: החשכ"ל מתנגד ובמצבי קיצון של הדרדרות גלובלית של הדולר גם מיחזור החוב המט"חי לא יספיק.

2. מגבלה מנהלית זמנית על תנועות הון לטווח קצר: מגבלות פנים רבות להן: איסור זמני על תנועות הון קצרות (עד שנה) ו/או מסוי רווחי מט"ח של הטווח הקצר ו/או הטלת מגבלות נזילות על עסקאות החלף וכו'. השיטה בוצעה בהצלחה רבה ע"י מספר מדינות בדרום מזרח אסיה במשבר הפיננסי של 1998, כאשר הבולטת בהן היתה מלזיה (לווה במסע אנטישמי נגד היהודים העשירים וגורג' סורוס בראשם). חוק בנק ישראל הנוכחי, ועל אחת כמה וכמה החדש, מאפשר לנקוט בצעד שכזה ואף חמור ממנו.

הבעיה: פגיעה בתדמית ובמוניטין העולמי של כלכלה ישראלית חופשית, במיוחד על רקע בקשתנו להצטרף ל-OECD.

3.חזרה לשיטת האלכסונים: רצועה המחייבת את הבנק המרכזי לרכוש/למכור מט"ח היה ושער החליפין "נוגע" באחד מאלכסוניו. בעבר הוויכוחים בין האוצר לנגיד על השיטה גרמו לפיטוריו של שר האוצר דאז (1998), עד שבוטלה סופית (2002).

הבעיות: במצב הנוכחי של שער חליפין נמוך האלכסון הנמוך יהיה פחות אפקטיבי מהתערבות נקודתית בשוק המט"ח שנוקט בנק ישראל ממילא. היה והמצב יוחמר וידרדר, בנק ישראל עשוי למצוא עצמו מחויב לרכוש כל כמות של מט"ח שתוצע לו מעל ומעבר לרזרבות של היום (56.4 מיליארד דולר).

4.ביטוח שער: שיטה שננקטה בתחילת שנות ה-80 ובוצעה טכנית ע"י חברת בסס"ח לשעבר(כיום אשרא). השיטה מבטיחה שער חליפין רווחי ליצואן העמיד בפני תנודות בשוק המט"ח הגלובלי.

בעיות: מדובר בהוצאה תקציבית לא קטנה. אין ספק כי הצעד יגרום להתנגדות בינלאומית חריפה, אם כי בכל ההסכמים עליהם חתומה ישראל יש תמיד סעיף מילוט המתיר התערבות כלכלית זמנית של 6 חדשים המנוגדת לכללי השוק החופשי, כל זאת כמובן בתנאים ובמגבלות מסוימות.

5. קביעה אדמיניסטרטיבית של שער חליפין: משטר לא חדש במשק הישראלי - היה לחם חוקנו מאז קום המדינה ועד אוקטובר 1977. גם סין הגדולה לא התביישה לקבע את שער היואן ל-8.27 לדולר, ורק לפני כ-4 שנים נאותה לייספו בצורה שקולה ,זהירה ומדורגת ל-6.83.

הבעיות: מה שמותר לאלים אסור לשוורו של פרומיתאוס,שלא לדבר על חזרה "לימי הזוהר העליזים" של השוק השחור ברחוב לילינבלום הידוע.

6.דולריזציה: רק המחשבה על רעיון הדולריזציה החד צדדית מעבירה חלחלה אצל כל כלכלן בר דעת, שלא לדבר על חוסר שת"פ צפוי של ארה"ב ודרדור המוניטין של המשק הישראלי לרמתם של משקים דוגמת ליבריה וזימבבואה, שאימצו בלית ברירה את השיטה.