כך צריך לבחור את מאמן הנבחרת הבא

טיפשות לתעשיית הכדורגל זה כמו בד לתעשיית הביגוד. מדובר במצרך יסוד, חלק אינהרנטי בתעשייה. אולי יש בתעשייה כמה אינדיבידואלים מאוד חכמים, אבל רבים בתוכה מסתמכים בעיקר על קלישאות, אמיתות שמעולם לא נבדקו ו"אינסטינקטים", שהם בעצם הם רפלקסים מוטעים שצריך להילחם נגדם.

ניהול תקין, כך הוכח בעולם הכדורגל, מעניק למי שמאמץ אותו יתרון על המגרש. ההתאחדות לכדורגל בישראל אימצה את תו התקן ISO 9001, שמבטיח איכות מסוימת בניהול. ואכן, מאז שאבי לוזון מונה ליו"ר שלה, היא מתנהלת בצורה טובה יותר. אולם תהיה זאת בחירת המאמן הבא של נבחרת ישראל שתבהיר אם אכן מדובר בארגון שמנוהל היטב או עדיין מדובר בגוף פוליטי, שמתנהל על פי אינטרסים לא ברורים, לא שקיפים - ובסופו של דבר כאלו שגם גורמים נזק לכדורגל הישראלי.

מוריניו. הרבה מהמאמנים הטובים בעולם לא היו שחקנים | צילום: רויטרס

לוזון, אל תהיה איצ'ה

דרור קשטן מונה לתפקיד על ידי היו"ר הקודם איצ'ה מנחם, שהבטיח לו את התפקיד. קשטן המשיך לקדנציה שנייה, אף שהיו"ר החדש לא ממש רצה בכך. למה? בגלל שככה נהוג: מאמן (ישראלי) מקבל לפחות שתי קדנציות. האם קשטן היה טוב מספיק כדי להתמודד מול אוטו ריאהגל, מאמן נבחרת יוון, ואוטמר היצטפלד, מאמן נבחרת שוויץ? לא. הוא גם לא היה מספיק טוב כדי להתמודד מול מאמן נבחרת לטביה. אבל בהתאחדות נתנו בו אמון.

בהרבה מובנים קיבל קשטן את הנבחרת מאותה סיבה שסטיב מקלרן קיבל את נבחרת אנגליה - וכשל בה בצורה כל כך קומית. הוא היה בעל הדרכון הנכון, מה שנתן לו יתרון עצום; הוא נהנה מפוליטיקה שטותית ("בישראל מאמן זר לא יכול להצליח", לפי הקלישאה, כמו שבאנגליה "צריך היה מקומי שיצליח עם הנבחרת"); והוא היה במקום הנכון בזמן הנכון. שניהם, אגב, מעולם לא הוכיחו את עצמם ברמות הכי גבוהות.

קחו את הזמן

בואו נשווה "תעשיות רגילות" ל"תעשיית הכדורגל". בתעשיית הכדורגל אין אף פעם זמן למנות את האדם "הנכון" אחרי בדיקה ארוכה, יסודית ומעמיקה. מאמן או מנג'ר מתפטרים או מפוטרים ואז חייבים למצוא מאמן בתוך שבועיים. בעוד שבתעשייה רגילה תהליך חיפוש אחר מנכ"ל או יו"ר לוקח כמה חודשים טובים, בכדורגל צריך מישהו מהר, ואם לא מגיע מישהו, אז המועדון או ההתאחדות מוגדר כ"אטי" או "רשלן". וזאת אף שאולי וזאת אף שאולי התהליך שבסופו בוצע המינוי הכי טוב והכי משפיע בכל הזמנים על מועדון כדורגל כלשהו לקח זמן לא קצר.

ארסנל, למשל, ידעה שארסן ונגר הוא האיש בשבילה. אולם הוא היה חתום במועדון יפני ולא רצה לשבור את החוזה שלו מולו. אז בארסנל חיכו כמעט חצי שנה, מינו מנג'ר זמני, ואולי רשמו תוצאות מאכזבות, אבל מיד לאחר מינויו של ונגר הפך המועדון לאחד הטובים באנגליה והרווחיים בעולם.

במובן הזה יש להתאחדות לכדורגל זמן לחשוב היטב את מי היא לוקחת. דרור קשטן, אם כי כבר סיים באופן מעשי את דרכו בנבחרת, ימשיך פורמלית כמאמן עד 2010. זאת אף שמאמנים אירופים במקומות אחרים כבר התפטרו מתפקידם אחרי שכשלו בו.

בכל מקרה, זה יכול לשחק לטובת ההתאחדות. יש לה את הזמן לצאת לציד איכותי וספציפי; לערוך הרבה ראיונות עבודה; לקבל תוכניות עבודה מפורטות מהמועמדים; לקבל מהם פרזנטציות לגבי התוכניות שלהם (ז'וזה מוריניו הציג לרומן אברמוביץ' במשך שעה תוכנית מדוקדקת בפאואר פוינט לגבי צ'לסי); לקבל חוות דעת עליהם, המלצות וכו' - בקיצור, לחפש ברצינות מישהו מתאים באמת. מישהו שמסוגל לקחת את הנבחרת ואת הכדורגל הישראלי קדימה.

ואולי אפשר אפילו לקחת סוג של יועץ ארגוני - שייתן קווי יסוד לתוכנית שיקום. ואולי אפשר, כמו בחברות רציניות אחרות, לשכור שירותי חברות שמתמחות בלמצוא את האנשים המתאימים.

ואפשר גם להכריז הכרזות: שישראל במקום השישי באירופה, שסלאבן ביליץ' יבוא אם נרצה, שאיל ברקוביץ' לא ראוי ושאת חוס הידינק בכל מקרה אי אפשר להביא.

אל תמנו שחקן עבר

צריך, אולי, רק לחשוב על זה, למנות מישהו שהוא לא בהכרח שחקן עבר. תעשיית הכדורגל מפלה כל מי שאינו שחקן כדורגל לשעבר בגלל שהוא לא יודע איך הדשא מריח ולא חי בחדר ההלבשה של השחקנים. שחקני עבר גדולים, אפילו אם לא עשו כלום בתחום האימון (ע"ע דייגו מראדונה), הם מועמדים לגיטימיים מבחינה ציבורית לאימון הנבחרת. ואולם, חלק מהמאמנים הטובים בכל הזמנים כלל לא היו שחקנים.

"לא צריך להיות סוס כדי להיות רוכב מצטיין על סוסים", אמר אריגו סאקי, סוחר נעליים שהפך לאחד המאמנים החשובים בכל הזמנים במילאן; "רופא השיניים שלי הוא הטוב בעולם וזה למרות שאף פעם לא היו לו כאבי שיניים", הוסיף מוריניו, ששיחק משחק אחד כשחקן בוגרים - וזה גם רק בגלל שאביו היה המאמן של הקבוצה. כשנשאל מוריניו מדוע שחקנים רבים הופכים למנג'רים גרועים, ענה: "כי לא היה להם זמן ללמוד כמוני".

אבי לוזון. יש לו את הזמן לעשות את ההחלטה הנכונה | צילום: אוראל כהן

הבעיה עם שחקנים מקצוענים זה שהם "יודעים" מה צריך לעשות. איך להתאמן, איך לשחק, את מי לבחור ואיך לדבר לשחקנים. הם בקושי לומדים כמו מאמנים שמתחילים בלי היתרון של להיות שחקנים, אז הם מחונכים פחות ולכן גם טובים פחות.

צריך למנות מאמן מערב אירופי

ספרם המבריק של סיימן קופר ופרופ' סטפן סיזמאנסקי, "Why England Lose", מסביר מדוע נבחרות הכדורגל של אירופה המערבית (גרמניה, צרפת, ספרד, אנגליה, הולנד וכו') נחשבות לטובות בעולם אף שרק 6% מאוכלוסיית העולם חיה באזור. אפילו ברזיל, מדינת הכדורגל הגדולה בעולם, מפסידה במונדיאלים בעיקר לקבוצות ממערב אירופה. ארגנטינה, אימפריית כדורגל, לא ניצחה במשחק פתוח נבחרת מערב אירופית באליפות עולם מאז גמר המונדיאל ב־1986.

לפי התיאוריה של קופר וסיזמאנסקי, הסיבה לכך היא הקהילות החזקות והעשירות שהתפתחו במערב אירופה ושכללו את השימוש ברשתות חברתיות (networking), עוד מהימים במאה ה־17 שבהם היו מתכתבים ביניהם מדענים במכתבים ומשכללים המצאות כגון המיקרוסקופ והשעונים למיניהם.

צפיפות האוכלוסין הגבוהה במערב אירופה - מגרמניה אפשר לטוס בשעתיים וחצי מעל 20 מדינות ו־300 מיליון איש - הביאה לחילופי המידע הללו - נטוורקינג - במדע וגם בכדורגל: הוגו מייזל, אבי הכדורגל באוסטריה, היה מתכתב עם הרברט צ'פמן, המנג'ר הראשון בעולם; ג'ימי הוגאן, מאמן אנגלי אקסצנטרי (הוא רצה לשחק עם הכדורגל על הדשא), העביר את בשורת הכדורגל לגרמניה; אריגו סאקי, ממציא הכדורגל המודרני בהרבה מובנים, היה נוסע עם אביו סוחר הנעליים ברחבי אירופה וסופג כדורגל מגרמניה, שוויץ וספרד; בתור איש צעיר היה ארסן ונגר עובר את הגבול בשטרסבורג כל שבת כדי לראות מקרוב את בורוסיה מנשנגלדבאך ובאיירן מינכן משחקות במשחקי הליגה הגרמנית. ויש עוד אלפי סיפורים על כך שהרעיונות זרמו והפכו את האזור למפותח ביותר מבחינה תיאורטית. בהרבה מובנים, היו אלה מהגרים אירופים כגון בלה גוטמן, שפיתחו גם את הכדורגל בדרום אמריקה מבחינה טקטיקת ומחשבתית.

נקודה נוספת שיש להזכיר: למערב אירופים יש גם את הניסיון הרב ביותר בכדורגל בינלאומי - הנבחרות המערב אירופיות שיחקו את מספר המשחקים הרב ביותר.

באיזשהו שלב עזבה אנגליה את הנטוורקינג המערב האירופי והשאירה את הזירה למדינות שבסופו של דבר גם היו אחראיות להקמת האיחוד האירופי - גרמניה, צרפת, איטליה, הולנד ובלגיה. זה הביא לכך שב־30 השנים האחרונות אלו המדינות שמובילות את הכדורגל האירופי.

ברצלונה, למשל, ייבאה מחשבה הולנדית של רינוס מיכלס ויוהן קרויף כדי להפוך למועדון הכדורגל האוהד בעולם; הכדורגל הספרדי בכללותו אימץ שיטות צרפתיות והולנדיות כדי לפתח את השחקנים שלו; טורקיה השתמשה בשיטות גרמניות כדי לשפר את ביצועי הכדורגל שלה; יוון זכתה באליפות אירופה עם מאמן גרמני; בבתי הספר לאימון בפורטוגל לומדים תיאוריות שפותחו בצרפת, הולנד ואיטליה; רוסיה התפתחה בצורה מדהימה בזכות מאמן הולנדי; וכעת נבחרת אנגליה נראית מצוין עם מאמן איטלקי בראשה.

אז לפי מה שמסתמן שווה לקחת מאמן אירופי מנוסה עם ניסיון מוצלח בבניית גופי כדורגל. יש כמה כאלה בעולם - קו אדריאנזה, למשל. כרגע הוא גם פנוי ממחויבויות. יש עוד. ועוד רבים. צריך לחפש אותם ולייבא אותם. זו לא בושה ללמוד מאנשים שיודעים יותר. זו אפילו חובה.

ואפשר לעשות את מה שעושים תמיד: להגיע לסיכום פוליטי בין יו"ר ההתאחדות למ"מ שלו, להדליף לעיתון שם מועמד כלשהו כדי לראות את תגובת הרחוב, לעשות משא ומתן זריז עם הסוכן של המועמד הרצוי ולמנותו לתפקיד שמשפיע, בדרך זו או אחרת, על חייהם של מאות אלפי בני אדם.