מהירשזון ועד לבייב

הרשעת השנה

אברהם הירשזון שר האוצר לשעבר

נפילתו של אברהם הירשזון מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היתה מהירה יחסית - וכואבת מאוד. זמן קצר לאחר שהתייצב מול המצלמות והכריז כי לא לקח כספים וכי ימשיך לנהל את ענייני המדינה, נענה שר האוצר לשעבר לעצת יועציו והשעה את עצמו מתפקידו.

הירשזון ניסה להימלט מאור הזרקורים ומעינה החקרנית של התקשורת, אבל זה לא עבד. המשטרה העמיקה את חקירותיה והתקשורת דיווחה בהתלהבות על הקניות הראוותניות בויקטוריה'ס סיקרט, על ארוחות הצהריים היוקרתיות, ועל מעטפות המזומנים שהגיעו בזו אחר זו באמצעות שליחיו.

למרות (ואולי בגלל) אין ספור הגרסאות שהחליף לאורך הדרך - מהדודה עדה מאיטליה ועד בנו הנתון במצוקה כלכלית -הירשזון לא הצליח לשכנע את בית המשפט בחפותו, ונשלח לחמש שנים וחמישה חודשים בכלא. הוא אמנם לא השר הראשון בממשלות ישראל שמצא

את מקומו בין הסורגים - דרעי הקדים אותו - אך אין ספק שהמקרה שלו בולט. שהרי בכל זאת, לא בכל יום שר האוצר, האיש המופקד על הקופה הציבורית, מתגלה כחתול השמנמן השומר על השמנת, ומלקק אותה באין מפריע, ליקוק אחר ליקוק.

את ערב ראש השנה תש"ע הירשזון מבלה בבית הכלא חרמון. נו, לפחות הוא זכה לבית הכלא המפואר ביותר במקומותינו, למרות שאין ספק שהסטנדרט פחות גבוה מזה שהוא רגיל אליו.

ואם זה לא יספיק לו, ואם השכנים לתאו לא יישאו חן בעיניו, הרי שהוא תמיד יכול להתנחם בפנסיה המרופדת שלה הוא זכאי בשל שנותיו הארוכות בפוליטיקה - פנסיה הממומנת על ידי משלם המסים כמובן - שאותה ימשיך לקבל חודש בחודשו, עד סוף חייו.

חיים שני

מתנדב השנה

חיים שני מנכ"ל האוצר הבא

 

זוהי רוטינה ידועה במופעי קסמים: הקוסם ושולייתו מבקשים מאחד הצופים במופע להתנדב לטובת ניסור אדם חי לשניים. למרות ההיסוס שחשים כמעט כל הצופים, תמיד יימצא המתנדב שיעלה לבמה ויפקיד את גורלו בידי הקוסם ושולייתו.

לתואר המתנדב האמיץ של השנה יש מועמד אחד בלבד - מנכ"ל האוצר הבא, חיים שני. ממש כמו הצופה הנלהב במופע הקסמים, גם הוא, בלי בטוחות כלשהן ובניגוד לאינסטינקט האנושי, החליט להפקיר את גורלו בידי הקוסם בנימין נתניהו ושולייתו יובל שטייניץ. הבעיה היא שהוא בחר לעשות זאת דווקא במופע הקסמים הכי פחות מתפקד בעיר.

הספקנים טוענים כי שני עלול ללמוד עד מהרה על ההבדל התהומי בין מופעי קסמים לבין הפוליטיקה הישראלית. על הבמה, הניסור לשניים הוא האשליה. בזירה הפוליטית, האשליה היא שאתה יוצא בלי פגע בתום המופע. ברצות הפוליטיקאים, הפקיד הבכיר לא יקבל כל גיבוי, קולו לא יישמע, את הדילים האמיתיים יסגרו מאחורי גבו, וההחלטות שיתקבלו יהיו מנוגדות לחלוטין לקו הכלכלי שהוא מאמין בו. מי שלא מאמין שהדבר אפשרי מוזמן לפנות לרם בלינקוב.

בניגוד לקודמיו בתפקיד מנכ"ל האוצר, שני לא צמח במשרד האוצר ואין לו ניסיון במגזר הציבורי. הוא לא יודע כיצד באמת מתנהלים הפוליטיקאים, כיצד מתנהלת מערכת שמקבלת החלטות שאינן תמיד מבוססות כלכלית, או מהי התחושה להיות אחראי על תקציב שנתי של כ־300 מיליארד שקל כשהשיקול הראשי הוא לא בהכרח השורה התחתונה.

דווקא מכל הסיבות הללו, שלהן אפשר להוסיף גם את הוויתור על שכר חודשי בן שש ספרות, צריך להעריך את שני על הצעד שקיבל באומץ. סביר להניח כי בעוד כמה חודשים, אחרי שיבין שאין מנוס מלדבר עם התקשורת (דבר שהקפיד להתרחק ממנו בעולם העסקים), ודאי יציין שההחלטה גמלה בלבו בין היתר מטעמים ערכיים, או אפילו — הס מלהזכיר - ציוניים. אדם בעל כישורים מוכחים במגזר העסקי דוגמת חיים שני צריך להיות אחד משניים בשביל לקבל את ההחלטה שקיבל: אמיץ ביותר ובעל ערכים, או בעל נטיות אובדניות.

בפרוס השנה החדשה נותר רק לקוות כי מינויו של שני לראשות האוצר יביא למשרד רוח חדשה וינער אותו מהשיתוק שאחז בו בשנה החולפת.

דב מורן | צילום: עמית שעל

החולם של השנה

דב מורן מייסד ומנכ"ל מודו

 

דב מורן הוא איש שלא מפסיק לחלום. האיש שהביא לעולם את הדיסק און קי ומכר חברה ב־1.6 מיליארד דולר, עבר כמעט מיידית לחלום הבא: מודו, טלפון סלולרי שכולו פיתוח ישראלי. המסע אל המודו התגלה כדרך חתחתים לא קצרה, שבמהלכה ביצע מורן כמעט את כל הטעויות האפשריות: הוא הכריז בקול תרועה רמה על "טלפון שישנה את האופן שבו אנו חיים" זמן רב לפני שהוציא את המוצר לשוק, חתם על חוזה ייצור עם מפעל סיני שהתרסק זמן לא רב לאחר מכן, עם מפעילי תקשורת רוסיים ואיטלקיים שחזרו בהם במהרה, ושינה את האסטרטגיה העסקית שלו שוב ושוב.

בסופו של דבר, מה שיצא למורן הוא לא הסמארטפון המתוחכם והמעוצב שעליו חלם בתחילה, אלא טלפון פשוט שיימכר להמונים בהודו ובסין ושיא גינס על הטלפון הסלולרי הקטן בעולם.

הסימנים נראים חיוביים: מודו כבר חצתה בשנה האחרונה את קו גיוס ה־100 מיליון דולר, וחתומה על חוזי הפצה המגלמים פוטנציאל הכנסות של עשרות מיליוני דולרים בהודו ובפיליפינים. באוקטובר תשיק סלקום את מכירת המודו לכלל הציבור, לאחר פיילוט מוצלח, ועד סוף השנה מורן מקווה לשווק את מכשיריו בארצות נוספות. לפי התחזיות האופטימיות של מורן, הוא בדרך להגשים את החלום הגדול מכולם: להפוך את מודו לחברה שמהווה עבור ישראל את מה שנוקיה מהווה עבור פינלנד.

יוסף גרינפלד | צילום: עמית שעל

זיכוי השנה

יוסף גרינפלד יו"ר קרדן

12 שנה חיכה יוסף גרינפלד בסבלנות נערצת לזיכוי בפרשת קרדן, ורק השנה הכריז בית המשפט על זיכויו המלא מעבירות של שימוש במידע פנים ותרמית בניירות ערך. גרינפלד, שיכול היה לסיים את הפרשה הזאת לפני זמן רב בהסדר טיעון ובכמה חודשי מאסר, לא נכנע ללחצים והעדיף לנהל מערכה משפטית עיקשת ויקרה, שהעיבה לא רק על חייו אלא גם על עסקיו.

בשלב מסוים, קיבלה סאגת קרדן נופך אישי במיוחד. מצד אחד עמדה היועצת המשפטית של רשות ני"ע, עו"ד יעל אלמוג, ומן הצד השני גרינפלד, שהרגיש שהוא נרדף אישית, קרבן אקראי לגחמה של פרקליטה צעירה המעוניינת לעשות קריירה על גבו.

פרט למאבק האישי, שיקפה פרשת קרדן מאבק עקרוני בין רשויות ובין תפיסות. רבות נכתב על המדיניות המחמירה, אולי מחמירה מדי, של רשות ניירות ערך בתיק קרדן. עד כמה יכולה הרשות לחצות את הקווים שנקבעו בחוק ובפסיקה, באיזו קלות יכולים אנשיה להתערב במדיניות פנימית של חברה ועד כמה מעשיו של בעל עניין יכולים להתפרש ככשרים למהדרין בעיני אחד ועברייניים ממש בעיני אחר? על שאלות אלו נתנו גרינפלד וחבריו לכתב האישום תשובה מוחצת.

 

אריק קליין | צילום: אוראל כהן

הבלון של השנה

אריק קליין איש המדבקה

 

אריק קליין מתחיל את תש"ע אופטימי כמעט כפי שהיה בתשס"ט. קליין, האיש מאחורי חברת סייף סקיי, ומי שהמציא את מדבקת הפלא, עדיין מאמין שאקזיט המיליארד שלו נמצא מעבר לפינה. אם תשאלו אותו, הוא יאמר לכם שאו־טו־טו הוא על המטוס ללונדון כדי לחתום על החוזה שיהפוך אותו לאיש עשיר מאוד.

מדינה שלמה השתגעה במשך שבוע אחד בחודש יולי, כשקליין ושותפו ד"ר עמוס בוחניק בישרו שחברת MSI הטייוואנית תרכוש מידיהם מדבקה שיודעת להתריע על התקפי לב רגע לפני שהם מתרחשים. כשהם מגובים במנכ"ל החברה גבי פיקר ובאיש המוסד לשעבר חגי הדס, האקזיט נראה בטוח.

אבל אז הגיעו סימני השאלה ונחשף עברו המפוקפק של קליין, נוכל שישב שנים לא מעטות בכלא. MSI, מצדה, הודיעה שאין לה מושג מי הם בוחניק וקליין, והוציאה במהירות את האוויר מהבלון שניפחו. עד לרגע זה איש עדיין לא הצליח להבין מה בדיוק ניסו קליין ובוחניק להשיג בסיפור הזה. אולי בשנה הבאה נדע סוף סוף את התשובה.

 

ליאון ושולה רקנאטי

הקאמבק הכושל של השנה

ליאון רקנאטי בעל השליטה בגמול

 

הבנקים חילטו ערבויות, רואי החשבון הצמידו הערת "עסק חי" לחברה - אבל המשקיעים בחברת גמול של ליאון רקנאטי סירבו להאמין. עד שבא רקאנטי בעצמו, ושנה בלבד לאחר שרכש את גמול במטרה להפוך אותה לחברת אחזקות משמעותית במשק, סתם את הגולל על מה שהיה אמור להיות הקאמבק הגדול שלו לשוק ההון. "אין לי יותר כסף להשקיע בגמול", הודיע למחזיקי האג"ח לפני שהגיע עמם להסדר. "אני באופן אישי כבר הפסדתי יותר מ־400 מיליון שקל. כמוכם האמנתי בחברה. יותר מזה אין לי מה לומר".

רקנאטי הוא לא עוד בעל שליטה שהסתבך בהשקעות נדל"ן מפוקפקות ולא העריך נכון את המשבר. רקנאטי הוא האיש שזכה לאמון על בסיס ניסיון העבר, הקשרים, השם, המעמד, היוקרה. והנה - האיש ששם משפחתו מעטר שורה ארוכה של בניינים ומוסדות ציבור בישראל, אותו האיש שגייס כסף בעיקר על בסיס אמון אישי - כשל בגדול. רקנאטי גילה לתדהמתו שבלב משבר כלכלי כבד, גם בעלות על מותג שנבנה לאורך שנים כמו שם המשפחה שלך, כבר לא יכולה להציל אותך.

עמית ברגר | צילום: שאול גולן

הנחום־תקום של השנה

עמית ברגר לשעבר יו"ר אנטר הולדינגס

 

המזל הגדול של עמית ברגר הוא הבייבי פייס שלו. החיוך המבויש והמבט התמים מסתירים מאחוריהם פיננסייר מתוחכם, חד מחשבה וממולח, בעל כישרון לזהות הזדמנויות, אומץ, כיסים עמוקים ומזל. לכאורה — כל התכונות שאמורות להפוך אותו לאיש עסקים מוצלח. בפועל — אצל עמית ברגר רגעי התהילה קצרים והתהום עמוקה, מה שלא מפריע לו לחזור שוב ושוב לשוק ולנסות את מזלו.

ברגר לא הסתבך השנה עם נדל"ן ממונף באזור נידח וגם לא עם השקעה מפוקפקת אחרת, ולמרות זאת הצטרפה השנה החברה שלו, אנטר הולדינגס, למועדון הלא יוקרתי במיוחד של החברות שלא עמדו בתשלומי החוב למחזיקי האג"ח שלהן. ברגר התפטר מתפקיד היו"ר, ומושכות החברה ניתנו למנהל מטעם בית המשפט.

ברגר לא השקיע את זמנו בהתנצלויות, לא הכה על חטא ולא סיפר על לילות ללא שינה. עוד לפני שיבש הדיו על הכישלון הנוכחי, כבר יצא ברגר לדרך אחרת ופתח במגעים להקמת חברת השקעות חדשה. עד הפעם הבאה.

הנפילה של השנה

יאיר פודים ויצחק שרם בעלי השליטה בלידר

איציק שרם

 

"בחיים לא אגיע יותר למצב של תלות במערכת הבנקאית בצורה של להיות או לחדול". כך אמר יצחק שרם, אחד מבעליה של קבוצת שרם פודים, במאי 2004. הימים היו ימים של אביב כלכלי (אחרי משבר כלכלי) והאופטימיות שבה למעונם של שרם ושותפו יאיר פודים, שניים שכונו לא פעם לוליינים פיננסיים. שנתיים קודם לכן היו השניים קרובים מתמיד לאי־עמידה בחובות, ושרם כבר היה בטוח שהסכנה לא תשוב לרחף מעל ראשו. הוא טעה.

ביום חמישי בחודש יוני השנה, בשעה 16:50, החל בנק לאומי לגלגל את כדור השלג לעבר הצמד,כשהודיע שלא יעמיד להם אשראי של 100 מיליון שקל. שרם מצא את עצמו בדיוק באותו מקום אליו חשב שלא יחזור עוד לעולם.

מיד לאחר הודעת בנק לאומי החלו נושיה של לידר השקעות לעוט עליה בזה אחר זה. שרם ופודים נאלצו לעמוד מול מחזיקי האג"ח ולהודות: אין לנו איך לשלם. בעלי איגרות החוב אינם מתכוונים לוותר בקלות, וסביר ששרם ופודים לא ישובו עוד להחזיק בהגה של לידר השקעות.

יוסי לנגוצקי | צילום: יובל חן

החמצת השנה

יוסי לנגוצקי האיש שגילה את קידוח תמר

 

אם יש מישהו שזכאי לתואר גיבור טראגי זהו הגיאולוג יוסי לנגוצקי. האיש שעומד הלכה למעשה מאחורי מהפכת הגז הטבעי שסידרה ליצחק תשובה מדלק אנרגיה ולקובי מימון מישראמקו את השנה ועשתה רק טוב לאלפי משקיעים בבורסה, יצא בלי כלום.

מעט לפני שהתגלו סימני הגז הראשונים בקידוח תמר (הקרוי על שם נכדתו) שהוביל לנגוצקי במשך שנים ארוכות, הוא נאלץ לצאת ממנו, יחד עם שותפו דאז בני שטיינמץ. שלושה חודשים אחר כך הוא ראה בעיניים כלות איך השותפים שנשארו זוכים בכל הקופה. אחר כך הגיעו גם התוצאות החיוביות של קידוח דלית (על שם בתו), ובשנים הבאות בהחלט ייתכן שיהיו ממצאים נוספים בקידוחים אחרים, שגם מהם הוא לא יראה אגורה שחוקה.

מימון ותשובה יצחקו גם השנה כל הדרך אל הבנק. לנגוצקי ייאלץ להסתפק באזכורים בספרי ההיסטוריה, או מקסימום בוויקיפדיה

בועז סופר | צילום: מאיר פרטוש

המבטיחן של השנה

בועז סופר סמנכ"ל רשות המסים

בועז סופר, סמנכ"ל רשות המסים, הבטיח שהמיסוי הירוק ישנה את מפת הרכב בישראל. אז הבטיח. הרי כבר 30 שנה מבטיחים שתהיה רכבת תחתית בתל אביב.

כיום, כשהמיסוי הירוק בתוקף כבר יותר מחודש, מתברר שאף אחד לא פראייר, חוץ מהאומללים שרוצים לקנות מכונית. התוצאה הישירה של המיסוי הירוק היא שחלק ניכר מהמכוניות התייקרו, ויבואני רכב שיכלו להוריד את המחיר העדיפו בחלק מהמקרים לגלגל את הטבת המס הירוק לכיסם. ישראבלוף. כאשר שקע אבק המילים הגדולות כמו "איכות סביבה" או "מגמות דומות בעולם", התברר שמחירי המכוניות המשפחתיות נשאר אותו דבר ומחירי מכוניות היוקרה או הכביש־שטח קפצו בעשרות אחוזים.

המכוניות היחידות שמחירן ירד בעקבות הרפורמה הפכו לא רלבנטיות בעליל לציבור הישראלי: רובן מכוניות קטנות, וחלקן אף מצוידות בגיר ידני. בשביל הנחה של 2,000 שקל או שני עצים אף אחד לא ירוץ להחליף את מכונית המנהלים. מילא לעמוד בפקק, אבל ללחוץ על הקלאץ' בכל פעם שרוצים להתקדם שלושה מטרים?

רון לובש ואמיר קס | צילום: גלעד קוולרציק שאול גולן

קבורת השנה

רון לובש ואמיר קס לשעבר בעלי פריזמה

שתי קלישאות ידועות גורסות כי גאווה היא החטא הגרוע מכולם, וכי אין שמחה כשמחה לאיד. הסיפור של בית ההשקעות פריזמה משלב היטב את שתי הקלישאות האלו: נראה שבעליו ניסו לעוף רחוק מדי, ומשכשלו - מעטים הם האנשים בשוק ההון שהצטערו על כך.

במאי 2006 הוזמן כמעט כל העולם להשקת בית ההשקעות פריזמה באמפיתיאטרון בקיסריה. האירוע מנקר העיניים לווה במסע גיוס כוח אדם אגרסיבי, כזה שעד היום מוזכר כאחת הסיבות להעלאת השכר והתנאים בבתי ההשקעות כולם. מסע הקניות היקר והבזבני של רון לובש ואמיר קס, מנהלי קרן מרקסטון, בעלת השליטה בפריזמה, כלל את חברות קרנות הנאמנות של הפועלים, שנקנו תמורת כ־980 מיליון שקל, ואת קופות הגמל של לאומי והפועלים, שעלו לבית ההשקעות כ־870 מיליון שקל נוספים.

אלא שהדברים לא עבדו לפי התוכניות, בלשון המעטה. הנכסים של פריזמה התחילו מהר מאוד לסבול מפדיונות כבדים. בינואר 2008 ספג בית ההשקעות את המהלומה שממנה לא יקום עוד: שורה של פעולות ללא סמכות שביצע אחד ממנהלי ההשקעות בחברה הביאו לתשואה שלילית חריגה בשתי קופות גמל וקרן השתלמות אחת. אף שהסכימה לפצות את העמיתים על ההפסדים, פריזמה ספגה מכה תדמיתית קשה וזרם הפדיונות רק הלך וגבר.

שלוש שנים לאחר אירוע ההשקה הנוצץ, החלום של לובש וקס התנפץ לרסיסים. השנה נקברה פריזמה סופית: קרנות הנאמנות ותעודות הסל התמזגו לתוך בית ההשקעות אקסלנס, וקופות הגמל מוזגו לתוך פסגות. גם אקסלנס וגם פסגות לא טרחו לשמור על השם פריזמה, ומיהרו למחוק את המותג — זה שהיה כל כך יקר להשיק.

לב לבייב | צילום: עמית שעל

מבקש הסליחה של השנה

לב לבייב בעל השליטה באפריקה ישראל

 

חודשים רבים רחשו השמועות בבורסת השמות הישראלית. כולם המתינו בציפייה דרוכה לראות מי יהיה הטייקון הישראלי הראשון שיסתבך, שיתקשה לפרוע את חובותיו וייאלץ לעמוד בעיניים מושפלות מול מצלמות הטלוויזיה ולבקש את רחמי המשקיעים.

האמת, לרגע כבר היתה תחושה באוויר שזה לא יקרה, שהכל מאחורינו. אבל אז, בבוקר לח וחם אחד של חודש אוגוסט, הגיע לב לבייב והודיע שעם כל הרצון הטוב אין לו כסף לשלם לבעלי האג"ח של אפריקה ישראל. הבניינים בניו יורק עומדים ריקים, הקניונים ברוסיה לא נפתחים ושלל עסקים מסביב לעולם, שרק לפני שנה נראו מבטיחים במיוחד, איבדו עשרות אחוזים מערכם. מי שנחשב עד לאחרונה לאחד מבכירי אנשי העסקים בישראל ולמשקיע בעל מגע זהב, איבד ברגע אחד את כל המוניטין שצבר.

מי זוכר היום שלב לבייב הסביר לפני כמה שנים בצניעות ששווי של 7 מיליארד דולר לאפריקה ישראל הוא דבר הגיוני לחלוטין. היום, כשהוא מוכר נכסים בסיטונאות ומסביר לכולם שהוא עובד 20 שעות ביממה כדי להחזיר את החוב — הימים ההם נראים מעידן אחר.

המסתבך של השנה

אלי רייפמן | צילום: אוראל כהן

אלי רייפמן מייסד אמבלייז

 

ספק אם בספרי הקבלה שבהם מתעמק אלי רייפמן בשנים האחרונות יש הסברים למה שקרה לו בשנה החולפת. ספק גם אם אלפי המשתתפים בהרצאות הקבלה שהוא נותן ברחבי המדינה היו קונים ממנו מכונית יד שנייה.

מי שלפני עשור גייס מאות מיליוני דולרים בבורסה, רכש ומכר חברות ופיתח המצאות חדשות, הצליח לשרוף אותם עד לסנט האחרון. חובותיו של רייפמן נאמדים נכון לעכשיו ב־250 מיליון שקל, והוא אף אמור להיכנס לכלא בקרוב על הפרת צו וביזיון בית המשפט.

אלי רייפמן מסיים את תשס"ט כשהוא נתון לחסדיו של בית המשפט. מניותיו מופקדות בידי מנהל מיוחד, שמנסה עד לרגע זה להבין מה בדיוק הבטיח רייפמן ולמי, וכמה פעמים הוא מכר את אותה הסחורה. בשנה החולפת נהפך רייפמן בעל כורחו לשותפו של מלך השוק האפור שלי נרקיס ומיהר להגדיר אותו כבנקאי הטוב בישראל — עוד עדות עגומה למצבו.

מי שנחשב לאחד מילדי הפלא שהצמיחה תעשיית ההייטק המקומית זכה לפני כמה חודשים לשמוע את הדברים האלה משופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ורדה אלשיך: "עניין לנו בחייב אשר סובב את נושיו בכחש במשך תקופה ארוכה, כשהוא מבטיח הבטחות ומפר אותן חדשות לבקרים; חייב, אשר הרע את כושר פירעונו הוא, ואת יכולת נושיו להיפרע, באמצעות כניסה ל'סחרור' של הלוואות בריבית קצוצה, כאשר הוא חי במידה רבה 'מהלוואה להלוואה'". לא בטוח שבספרי ההגות היהודית החביבים על רייפמן היו מגדירים את מצבו בצורה טובה יותר.

 

איריס דרור | צילום: סיון פרג'

ההארה של השנה

איריס דרור לשעבר מנהלת שפה בקב' אריסון

 

השנה האחרונה והסוערת שעברה על שרי אריסון אולי עוד תתואר על ידה בעתיד בספר ההמשך לרב המכר שהוציאה לא מזמן, "לידה". בספר הזה אריסון אולי תקדיש (ואולי לא) כמה משפטים למי שהיתה יד ימינה עד מאי האחרון, איריס דרור, שלמדה השנה שיעור או שניים על מגבלות הכוח ועל קרבה.

בתום שמונה שנים של עבודה צמודה, דרור (45), שבתפקידה האחרון כיהנה כמנהלת השפה בקבוצת אריסון, מצאה את עצמה מובסת על ידי גורמים מבית. אחרי שאריסון ניצבה לצדה במאבק עם גורמים מחוץ — בנק ישראל, שטען שאין לה ידע המקצועי הראוי כדי לכהן כדירקטורית בחברות של הקבוצה — דרור גילתה שהבעיה הגדולה ביותר שלה היא מבפנים.

לדברי מקורבים, הצרה של דרור היתה אפרת פלד, מנכ"לית אריסון אחזקות, אשה חזקה ומקורבת לאריסון גם היא. לאחר שדעתן של השתיים היתה חלוקה שוב ושוב בנוגע לקו שצריכה לנקוט הקבוצה, הגיע הקש ששבר את גב הגמל בדמות הסכסוך המתוקשר עם בנק ישראל על מינוי המנכ"ל. המקורבים טוענים שבעוד דרור היתה מעוניינת בנקיטת קו רך ופייסני, פלד לחצה בכיוון הקו המיליטנטי והתקשורתי. אריסון נאלצה לבחור, וכך, זמן קצר לאחר שהתרברבה בעיתון שהיא זו שאחראית לפיטוריו של רני רהב, היחצ"ן הצמוד של אריסון עד לפני כשנה, מצאה את עצמה דרור מחוץ לתמונה.

שטייניץ | צילום: אלכס קולומויסקי

הנרמס של השנה

יובל שטייניץ שר האוצר

 

"סמרטוט רצפה", "הבובה של ביבי", "הדוקטור לפילוסופיה", "מתחנף לשרה", "סחבה" — כל אלה הם רק חלק מכינויי הגנאי שהודבקו לשר האוצר ד"ר יובל שטייניץ בטרם עברה חצי שנה לכהונתו בתפקיד, כמעט על לא עוול בכפו. אבל רק כמעט.

יש שיגידו שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מראש לא נתן לו סיכוי. שהעובדה שבשעת מינויו של שטייניץ ביבי מיהר להודיע לעיתונאים כי הוא עצמו יכהן כ"שר על לאסטרטגיה כלכלית" — הפכה את שטייניץ מראש לשטיח הכניסה בפתח חדר ישיבות הממשלה.

אפילו כשהגיעה השעה להציג את התוכנית הכלכלית החדשה לא החמיץ נתניהו את ההזדמנות לגזור קופון ולקבוע כי התוכנית — "בלימה ותנופה" — היא בראש ובראשונה תוכנית שלו.

שטייניץ לא שם סוף לקרקס הפוליטי הזה. הימים היו ימי דיוני התקציב, ובתוך זמן קצר הפך יו"ר ההסתדרות עופר עיני לאיש החזק במשק, ובמקום ששטייניץ ופקידיו ינהלו מולו את המערכה, הכניס נתניהו שחקן זר למשחק — אורי יוגב. שטייניץ, במקום להביע מורת רוח על שילובו של איש עסקים פרטי בתהליך, הרכין ראשו בהכנעה והבליג.

לאחר הקרב על אישור התקציב בממשלה דווקא ניסה שטייניץ לגדל עמוד שדרה ציבורי. כשהוא מצויד ביועץ תקשורת חיצוני מנוסה, הפגין שטייניץ שרירים סביב סוגיית הטלת המע"מ על הפירות והירקות. עד הרגע האחרון הוא עוד הכריז אל מול המצלמות כי יעמוד על שלו בסוגיה. שעתיים לאחר מכן יצאה ההודעה מלשכת נתניהו כי המע"מ לא יוטל, ושר האוצר חטף זובור פומבי נוסף.

אבל למרות המהלומות שחטף ולמרות הכותרות הבלתי מחמיאות שטייניץ לא שם את המפתחות על השולחן ולא ויתר. בסתר לבו אולי קיווה שלאחר שיאושר התקציב בכנסת הוא יוכל סוף כל סוף להתחיל לבסס את עצמו כשר האוצר שהוציא את המשק מהמשבר. רק שייזהר שמא נתניהו אורב מאחורי הפינה, מחכה גם הפעם לשעת כושר לקחת את כל הקרדיט לעצמו.

ארקדי גאידמק | צילום: בועז אופנהיים

ההתפוגגות של השנה

ארקדי גאידמק אוליגרך

 

כמו כוכב שביט הוא הפציע בחיינו, כמעט טוב מכדי להיות אמיתי: אוליגרך רוסי מסתורי, בעל עבר מפוקפק, עילג בשתי שפות לפחות ועם יד קלה מאוד על פנקס הצ'קים. עם ישראל צפה בו בתדהמה כשלקח לידיו את תפקיד הממשלה במלחמת לבנון השנייה ובנה עיר אוהלים בניצנים, אירח שועים ונגידים במסיבות סילבסטר שהתיימרו להיות נוצצות, ורכש את סמל הישראליות העממית, קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. העולם העסקי החל להתעניין כשהתברר שארקדי מוכן לרכוש חברות במחיר שהיה נראה מופרך אפילו לתיירים צרפתים בחוף פרישמן. לזמן קצר, ארקדי היה מלך ישראל.

כולם שאלו את עצמם מה בעצם הוא עושה פה, ומה היהגיון ב"פרמיית גאידמק". העם אהב אותו (אם כי לא הצביע עבורו), ואנשי העסקים אהבו לראות כיצד מניות החברות שלו מתרסקות והוא ואורי שני מטיחים זה בזה עלבונות.

ואז, יום אחד, הוא עזב. בהתחלה אמרו שהוא חוזר, אחר כך לחשו "בעיות לב", ובסוף היה ברור שמה שהיה לא יהיה עוד. ארקדי גאידמק עזב את הארץ כמעט כמו שבא אליה, מינוס כמה מאות מיליונים: במסתורין, בחשכה, בלי שאיש ידע מה מעשיו ומה בעצם היה כל זה.

הבנקאי של השנה

שלי נרקיס | צילום: תומריקו

שלי נרקיס מלך השוק האפור

 

אלי רייפמן כבר הכתיר אותו כבנק הטוב במדינה. לקוחות אחרים, שפגשו במהלך השנים את הצדדים הפחות נעימים של מי שמכונה "מלך השוק האפור", קצת פחות נלהבים כשהם שומעים את שמו. בשנה שבה הבנקים סגרו את הברז לחברות רבות במשק, נהפך שלי נרקיס לאחד הבנקאים המובילים בישראל, כזה שמוכן לסייע גם למי שסורבו בקשיחות על ידי מחלקות האשראי בבנקים. אפילו הריבית שהוא גובה על הכסף כבר לא נשמעת כל כך נוראית כשבודקים כמה ריבית גובים הבנקים המסחריים על ההלוואות שהם נותנים, אם בכלל.

נרקיס עובד מהר. אין לו סוללה של פקידים, אין לו דירקטוריון ואין לו את הפיקוח על הבנקים על הראש. מה כן יש לו? הרבה כסף נזיל. ובפרפראזה על שלמה ארצי, יש לו גם דרכים משונות לומר ללקוחות שלו שהוא אוהב. כי בניגוד לבנקים, שבמקרה הכי גרוע יגיעו עם חייבים לתביעות משפטיות ועיקולים, אצל נרקיס השיטה עובדת קצת אחרת. אם תצליחו לדובב כמה אנשי עסקים, הם יסבירו לכם שממש, אבל ממש, לא כדאי לא לשלם חובות לנרקיס, כי כל מיני דברים עלולים לקרות פתאום לעסק, לבית או חלילה לבריאות.

מיקי שסטוביץ' | צילום: אביגיל עוזי

פרידת השנה

האחים שסטוביץ' יבואנים

 

במשפחת שסטוביץ' יחגגו כנראה את החג הקרוב בשני שולחנות שונים. יוני ומיקי, האחים שירשו את אימפריית היבוא הנושאת את שם משפחתם ומגלגלת כ־750 מיליון שקל בשנה, פירקו את החבילה. במשפחת שסטוביץ', משפחה יקית טובה, שומרים את הלכלוך מתחת לשטיח. לאורך שנים שרר סביב החברה בעיקר ערפל, והאחים והמנהלים הבכירים כמעט ולא נחשפו. השנה מעט אבק בכל זאת יצא מתחת לשטיח — וחשף מערכת יחסים לא פשוטה.

יוני הבכור ומיקי הצעיר עבדו יחד שנים רבות. שניהם נשאו בתואר מנכ"ל, וחלוקת התפקידים ביניהם היתה ברורה: יוני מנהל את הטואלטיקה, מיקי את הקוסמטיקה. על יוני סיפרו כי יש לו מוח אנליטי, שהוא מנהל בחסד שיודע לבנות מותגים. מיקי עסק רק ב"יהלומים" — מותגי הקוסמטיקה. הוא ידע להביא מותגים לישראל, אך היה תלוי ביוני בכל הקשור למערכת היחסים עם רשתות השיווק.

פטירתו של האב, שמעון שסטוביץ', ביולי 2007, החריפה את היחסים בין האחים, שכנראה לא היו ממש טובים גם קודם. השניים לא דיברו תקופה ארוכה. "עבר ביניהם חתול שחור, אף אחד לא יודע למה", מספרים בשוק.

גורמים שמכירים את המשפחה מספרים כי בשלב מסוים למיקי פשוט נשבר. הוא רצה להתחיל בחיים שלא קשורים לעסק המשפחתי ולחפש את דרכו. הוא נפרד מאשתו, עבר לגור בווילה ביפו, ונעשה לאיש החיים הטובים. יוני, לפחות בינתיים, ממשיך לשמור על האימפריה.

עופר גלזר | צילום: בועז אופנהיים

האקזיט של השנה

עופר גלזר בעלה לשעבר של שרי אריסון

 

מצד אחד יש יזמים שמקימים סטארט־אפ, עובדים בו לילות כימים, ואחרי כמה שנים טובות עושים את האקזיט המיוחל ונפגשים עם המיליונים שיסדרו אותם עד סוף חייהם. מצד שני, יש מי שמצליחים לשדרג לא רק את מעמדם באמצעות חתונה עם בן/בת הזוג הנכונים, אלא גם את מצבם הכלכלי. עופר גלזר הוא לא סטארטאפיסט, אבל תואר האקזיט של השנה נפל בחלקו והוא משאיר הרחק מאחור את כל מתחריו.

שש שנות נישואים לשרי אריסון ואי אילו פרשיות עסיסיות בגוני צהוב־שחור הפכו את גלזר לאיש עשיר מאוד. מי שנכנס לקשר הזוגי עם המיליארדרית כשבכיסו — אם להתנסח בזהירות — אין הרבה כסף, יצא מהם בחודש מאי השנה כאיש עשיר מאוד, עם 250 מיליון שקל לפחות.

חישוב פשוט מראה שמדובר בקצת יותר מ־40 מיליון שקל לשנה. זה מעיד שגלזר אולי לא עומד בשורה הראשונה של אנשי העסקים בישראל, אבל לבחור נכון את בנות הזוג שלו — הוא יודע בהחלט.

מותג השנה

ג'ורג' חורש יבואן H&M

 

ג'ורש חורש הגיע לרשימת אנשי השנה בזכות שתי אותיות - H ו־M. אחרי שחוזרה על ידי אין ספור יבואנים ישראלים, בסוף 2008 הודיעה חברת האופנה השבדית, השנייה בגדולה באירופה אחרי זארה, כימשפחת חורש קיבלה את הזיכיון שלה בישראל. זה היה מהלך מפתיע: עד כה התרכזה המשפחה ביבוא רכב (טויוטה ולקסוס), ואין לה ניסיון בקמעונאות בכלל ובקמעונאות אופנה בפרט.

החנות הראשונה אמנם תיפתח רק ב־28 במרץ 2010, אבל נדמה שאף מותג שעשה עלייה לא זכה לכזו התרגשות, התלהבות, כותרות וכתבות עוד בטרם נמכרה חולצה אחת. אנטישמים או לא, הישראלים אוהבים את הקונספטים השבדיים, כפי שמוכיחה איקאה שנה אחר שנה. גם ל־H&M, עם חנויות בגודל 2,000 מ"ר שאנחנו מכירים רק מהמשביר ובגדים זולים, טרנדיים ולטענת החברה אפילו איכותיים, יש סיכוי ממש לא רע להצליח פה

ליאורה עופר | צילום: גלעד קוולרציק

העופר של השנה

ליאורה עופר יו"ר מליסרון

קשה להגיד שהשנה האחרונה היתה טובה למשפחת עופר. הפלג של סמי, המונהג בישראל על ידי בנו עידן עופר, אמנם חגג חתונה מפוארת (ורביעית), אך בצד העסקי נתקל בצרות צרורות כשנהיה ברור לכולם שהספינה של צים מתקשה לצוף. לעומתו, דווקא הפלג של יולי בלט השנה לטובה, ובעיקר בלטה העומדת בראשו — ליאורה עופר.

כבת לאחת מהמשפחות העשירות בישראל ליאורה עופר מעולם לא היתה אנונימית לגמרי, אולם השנה האחרונה מיצבה אותה כאחת הדמויות המובילות בענף הנדל"ן. האשה שגדלה בצל אביה, דודה וגם בעלה לשעבר אודי אנג'ל, הוכיחה השנה שגם לה — ולא רק לבני המשפחה — יש מה שצריך כדי לבלוט בעולם העסקי.

קניון רמת אביב נחשב ליהלום שבכתר הקניונים של אפריקה ישראל. עזריאלי ניסה לרכוש אותו מלבייב אך נסוג, ובריטיש ישראל גיששה אף היא. ליאורה עופר לקחה את העסקה (כסוג של נדוניה היא קיבלה גם את קניון סביונים ביהוד). הצעד הזה הסביר לכולם למה בשנה החולפת שונתה הגדרת התפקיד שלה, והיא כיום מכהנת לא רק כיו"ר מליסרון (זרוע הנדל"ן של יולי עופר) אלא גם כיורשת וממלאת מקומו של אביה בתפקיד יו"ר קבוצת עופר נכסים. 

יוסי אקרמן | צילום: אוראל כהן

הביטחוניסט של השנה

יוסי אקרמן מנכ"ל אלביט מערכות

 

בשונה ממרבית הקולגות, יוסי אקרמן לא עסק השנה בעצירת דימומים, בגיבוש תוכניות התייעלות או בפיטורי עובדים. אקרמן המשיך גם השנה, בלב המשבר, לייצר צמיחה והתרחבות באלביט מערכות, כזו שממצבת אותה כחברת התעשייה הביטחונית הפרטית הגדולה בישראל ואי של יציבות בתעשייה הישראלית בכלל.

מכריו של אקרמן מתארים את אספן המציאות הסדרתי כאיש חזון, כחולם, כטקטיקן וכמנהל בחסד. כל אלה באו לידי ביטוי ברכישה המשמעותית שביצע אקרמן השנה — כחמישית מהתאגיד הביטחוני מיקאל. גם רכישת יצרנית הפגזים סולתם, שנקלעה לקשיים, אינה מובנת מאליה. את אקרמן לא הרתיעו המצב הכספי הרעוע, ביטולי העסקאות או הפיטורים. הוא רוצה לצרף לאלביט כל פעילות סינרגטית רלבנטית, והוא פועל לשם כך ללא לאות.

לא ברור עדיין כמה שנים ימשיך אקרמן בן ה־60 להוביל את החזון של אלביט, אבל דבר אחד בטוח: הוא לא האיש שיסתנוור מחבילת תמריצים ויעבור לנהל חברה אחרת. אקרמן בא מהעבודה החקלאית בחצר בבית לחם הגלילית ואליה ישוב. יוסי אקרמן הוא אלביט מערכות ואלביט מערכות היא יוסי אקרמן, ואולי זה סוד הקסם האמיתי.