אני מאשים

בסוף השבוע הקרוב נחגוג את השנה העברית החדשה. השנה העברית היוצאת הייתה שנת תהפוכות בשווקים הפיננסים אשר גררו אחריהן את העולם הריאלי גם כן.

טונות של דיו נשפכו ועצים שלמים נכרתו על ציון שנה לנפילת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס ואין אני מתכוון לבצע סקירה של מה שהיה ובוודאי שאיני מתיימר לחזות את מה שיהיה.יחד עם זאת, השאלה שאותי מעניינת היא מה למדנו מהשנה האחרונה. מה למדו המוסדיים? מה למד הציבור? מה למדה התקשורת בכלל והכלכלית בפרט? לצערי, התשובה לכל השאלות הללו נעה בין מעט לכלום.

לא חלפה שנה מבועת האשראי שאחד מסממניה היה גיוס ללא ניתוח סיכון מספק והתחושה היא כי דבר לא נלמד. במרבית גיוסי החוב הציבוריים שבוצעו בחודשים האחרונים לא ניתנו בטחונות, החברות לא נדרשה לאמות מידה פיננסיות. כל מה שעניין את הציבור או המוסדיים היא להרוויח עוד כסף (קבלת תשואה עודפת על פני אג"ח ממשלתי) וליהנות מעמלת חיתום.

אין אני טוען שתמיד חברה צריכה לתת ערבות לפני קבלת הלוואה אבל לא ייתכן שכמעט כולן גייסו ללא ערבות. אמת, החברות שגייסו הינן חברות יציבות, רווחיות עם הנהלה חזקה. האם מישהו חושב שהתיאור הנ"ל לא מתאים לקבוצת אפריקהאו קבוצת דלק או קבוצת פישמן ודומיהן נכון לשנים 2006 – 2007.

הרי ברור כי לא ניתן לחזות את מחירי הקפה והשפעתו על רווחיות שטראוס במקרה של משבר כלכלי עולמי (התחום בו היא מציגה את הצמיחה החזקה שלה). לא ניתן לחזות את מחיר הנפט והשפעתו על פז וכדומה. השאלה היחידה שנשאלת היא, האם החלטה לתת אשראי לחברות הינה אחראית יותר. בבנקים, שתחום פעילותם העיקרי הוא מתן הלוואות, מחלקות אשראי הינן המחלקות הגדולות ביותר ובעלות הניסיון המצטבר הרב ביותר. לפיכך, כל גוף מוסדי שנותן הלוואה צריך קודם כל לשאול את עצמו מדוע לא קיבלה החברה הלוואה בתנאים הללו מהבנק?

יחד עם זאת, למרות הפופולאריות ב"עליהום" על המוסדיים, צריך לזכור כי בסופו של יום הגופים המוסדיים הם נותני שירותי השקעות וחיסכון לטווח הארוך. בישראל, גם כיום, מה שמעניין את הציבור היא התשואה. התשואה היומית, השבועית ובמקסימום תשואה של חודש.

השיח ושיג סביב סיכון לא באמת חלחל לתודעה. ציבור החוסכים והמשקיעים בישראל שברחו בסוף 2008 וחזרו באמצע 2009 ניצבים בשנית מול שוקת שבורה עקב הודעתה ה"דרמטית" של אפריקה. הפאניקה שוב אוחזת כאש בשדה קוצים ויועצי הבנקים לא תמיד מצליחים בתפקידם כ"מרגיע הלאומי" של "גברת כהן מחדרה".

כל אחד ואחת אשר קורא שורות אלו (וכמובן, מתעצבן וטוב שכך) צריך לעשות חשבון ולהפנים כי ניהול חיסכון (בין אם פיננסי ובין אם פנסיוני) לא יכול למצות את הפוטנציאל שבו אם טעמי הלקוח משתנים כל שבוע לפי הכותרות ולא לפי צרכיו או צרכיה האישיים. כמובן, שיש להגיב לחדשות ולהודעות של העיתונות אך במסגרת "כבדהו וחשדהו". המיתון אולי מצטמצם אבל אם תבחנו את נתוני המאקרו על בסיס צמיחה לנפש (ולא צמיחה רגילה) "פתאום" תגלו תמונה עגומה יותר.

אם ממשלת ישראל מעוניינת למזער את השפעת המשברים הבאים וצפויים לנו כאלו במהלך חיינו יש צורך לסייע לציבור בכל הקשור לחיסכון. תהליך מבורך זה החל עם הצו לחיסכון פנסיוני פירותי. האוצר גילה כי קבלת סכום חד פעמי גדול בפרישה מתאדה מהר מאוד ביחס לקבלת אותו הסכום באופן מדורג. יש להנחיל ידע פיננסי ופנסיוני כבר מגיל צעיר כחלק ממענק השחרור משירות צבאי או לאומי ובשלב מאוחר יותר (עקב עלויות כבדות של הנחלת תוכנית שכזו) יש ללמד את הבסיס בבתי הספר.

בברכת תכלה שנה וחדלות פירעונותיה ותחל שנה ותשלומי ריבית וקרן. שנה טובה.

הכותב הוא מנכ"ל הלמן-אלדובי קרנות נאמנות.