לפרק את לבייב? 5 שאלות, 5 תשובות

1. האם לבייב היה צריך לשלוח את היד לכיס / גלית חמי

בסוף אוגוסט התבשרו מחזיקי האג"ח של טיב טעם על כוונתו של בעל השליטה קובי טריביטש להזרים לחברה 15 מיליון שקל מכיסו לטובת פירעון התשלום הקרוב. לטריביטש אין טירת ענק בלונדון וגם לא מטוס פרטי, אבל יש לו עסק שהקים במו ידיו וחשוב לו שיישאר כזה.

ליאון רקנאטי, לעומתו, גילה באיחור שרכישת גמול היתה "העסקה הגרועה ביותר שלו", וכשהגיע מועד התשלום לא היסס להצהיר כי אין לו אפשרות להשקיע עוד כסף בחברה וכי הוא שואף להגיע ל"הסדר הוגן". בסיומה של הסאגה לא הוציא רקנאטי שקל מכיסו, והנושים נאלצו לפרוס את חובותיו בתמורה לנתח מהמניות.

מי משניהם עשה עסקה טובה יותר? רקנאטי יצא ללא פגע כאשר זרק את הנכס האומלל שלו לעבר המוסדיים, ואילו טריביטש עובר תקופה לא קלה אבל מתעקש לעשות הכל כדי לא להגיע למצב של הסדר עם המשקיעים.

השאלה המעניינת יותר היא איזה מסר מעבירים המשקיעים המוסדיים לבעלי השליטה שנקלעים לקשיי מזומנים. מקרה אפריקה הוא דוגמה קלאסית לחרב הפיפיות שבידי המוסדיים. לפני שנה וחצי הזרים לב לבייב 800 מיליון שקל מכיסו לחברה כדי לממן את חובותיה. הוא לא היה חייב לעשות זאת, אבל אפשר להניח שפעל כך כדי להימנע ממצב של אי־יכולת לעמוד בחובותיו בהעריכו כי כך יצלח את המשבר. אלא שעד מהרה התברר שהאופטימיות היתה בעוכריו, וכעת קורא לו ההמון להביא כסף מהבית או לוותר על החברה. אי אפשר שלא להרהר בשאלה ההיפותטית: מה היה קורה אם לבייב לא היה מזרים את הכסף בעבר, אלא מחכה ליום שבו היו נגמרים לחברה המזומנים. האם אז היה מצליח לצאת פחות חבוט מהפרשה? קרוב לוודאי שכן. הוא היה נענה לדרישות להביא כסף מהבית, המוסדיים היו יוצאים גיבורים, וכולם היו מרוצים. הבעיה היחידה היא המסר: מקרה לבייב הוא לא רק הזדמנות ללמד את המשקיעים שגם טייקונים יכולים לקרוס, אלא גם לקח עגום לבעלי השליטה - אל תשלחו את היד אל הכיס מוקדם מדי.

2

לב לבייב | צילום: שאול גולן

. האם אפריקה צריכה לבקש הקפאת הליכים / עו"ד יוסי גרוס

בזמנו טיפלתי בהעברת כור, שהיתה אז במצב קשה. באותה תקופה לא היתה כל סיבה שלא לפרק אותה, אבל השופט אליהו וינוגרד מבית המשפט המחוזי קבע כי חברה כמו כור לא מפרקים.

לימים, כשהשופט פרש מתפקידו, הוא כתב לבני גאון: "כשנכנסתי לאולם בית המשפט ידעתי שאני בבעיה. מחד גיסא, יש לחברה חובות על איגרות חוב שהיא אינה יכולה לפרוע, ומאידך גיסא, חברת ענק כמו כור לא מפרקים. קיבלתי החלטה אמיצה, וכעבור תקופה נוכחתי עד כמה צדקתי".

אפריקה היום היא קבוצת ענק הכוללת את אפריקה נכסים, מגורים, דניה סיבוס ועוד. אין ספק שפירוק החברה כאיום לא יביא יותר כספים למוסדיים.

החברה הודיעה כי היא יכולה לשלם את הריבית על איגרות החוב, אבל היא פוחדת מהעדפת נושים. בהסכמת בית המשפט הרי לא תוכל להיטען הטענה של העדפת נושים. בית המשפט כבר הוכיח בעבר את היכולת שלו לנהל מקרים מורכבים כאלה, ואפשר יהיה להגיע להבנה ולפצות את בעלי איגרות החוב בחלק מהמניות בחברות־הבנות ולהעמיד לרשותם נכסים שונים כדי שיוכלו בעתיד, כשהמצב ישתפר, להניב פירות טובים יותר.

אני חושב שהיה אפשר לעשות הקפאת הליכים ובמסגרת זו לנסות להגיע להבנה בנוגע לאפשרויות של פיצוי בעלי החוב. תחת העין הפקוחה של בית המשפט אפשר להגיע לתוצאה צודקת יותר ולא להיכנע ללחצים של קבוצות שונות מבעלי איגרות החוב.

פירוק כיום עלול לגרום לכך, כי קונים פוטנציאליים עלולים להמתין ולעוט על הפגרים בתנאים שיהיו טובים לקונים ורעים לבעלי איגרות החוב. אני חושב שהפתרון של הקפאת הליכים ימנע תביעות שונות של קבוצות רבות בעניין הזה. המוסדיים נפגעו קשות ולכן הם נמצאים במצב בעייתי של מצוקה והם מנסים ללחוץ על לבייב שיכניס כספים. אנחנו לא יודעים כיום מה מצבו האישי של לבייב ואם יוכל לתרום לחוב הענק הזה.

אין לי ספק שהיום יש למוסדיים בעיה קשה כי בעלי הקופות מרגישים פגועים, מאחר שהם היו בטוחים שחברה כמו אפריקה לא תיכנס למצב כזה.

המוסדיים מנסים לקבל את המקסימום ולהראות שהם פועלים, אבל הם צריכים להבין שהחברה נכנסה לקשיים ושאלת האשמה צריכה להיבחן בעתיד.

3. האם כדאי ללבייב להגיע להסדר / עו"ד פיני רובין

כל מי שעיניו בראשו וראשו על כתפיו מבין שנושא אפריקה ישראל צריך להיגמר בהסדר ולא בהתנגחות משפטית. לשם כך צריכים להטות שכם גם בעלי איגרות החוב וגם הבנקים והנושים האחרים, וביחד להגיע להסדר אינטליגנטי שבו כל אחד יתרום את חלקו הצנוע כדי לתת סיכוי להישרדות החברה ובנותיה.

אני חושב שגם אלה שיוצאים חוצץ כנגד הסדר כזה או אחר מבינים שסוף הדרך הוא הסדר. ההסדר שהוצע יקבל עוד שינויים והתאמות, אבל הסדר יהיה גם יהיה.

קובי טרייביטש. שמר על שליטה | צילום: אביגיל עוזי

יש למוסדיים שתי שאיפות: האחת היא לקבל נתח גדול יותר באחזקת המניות של אפריקה ישראל, והשנייה היא שבעל השליטה יזרים עוד כספים לחברה. עצם דילול המניות שאליו מוכן להגיע בעל השליטה כחלק מההסדר טומן בחובו הזרמת כסף והעמדת כסף פרטי, כיוון שהוא מקטין את האחזקות בחברה.

אינני יודע אם יש ללבייב משאבים נוספים לתרום לחוסנה של החברה ומה רמת כוונתו להזרים כספים מעבר לדילול המניות המוצע על ידיו.

אני לא חושב שצריך להגיע להקפאת הליכים. אם כל הגופים המוסדיים והבנקים ישכילו להתאפק בנשייתם, אזי יש מספיק הון חוזר בחברות השונות כדי להמשיך להתקיים, לתפקד ולממש נכסים באופן רציונלי.

4. מה הסכנות בפירוק של אפריקה / גולן פרידנפלד

עורכי הדין העוסקים בפירוקי חברות נוהגים להשתעשע בבדיחה עתיקה: עורך דין אחד החליט לצאת לחופש. כשהוא חוזר, מספר לו בנו בגאווה: "אבא, אתה זוכר את תיק הפירוק שאנחנו עובדים עליו כבר 25 שנה? ובכן, אני גאה לומר לך שכשהיית בחופש, הצלחתי לסיים אותו", אומר הבן. "אידיוט", אומר האב, "זה מה שפרנס אותנו כל השנים".

"לפרק את אפריקה" זו המנטרה השגורה בפיהם של המשקיעים המוסדיים. בזמן הקרוב, הלהבות סביב הסדר החוב של אפריקה רק יגברו. ערב תחילתו של משא ומתן מתיש כל צד משתדל להיאחז בעמדה המיליטנטית ביותר כדי לבסס לו עמדת מיקוח טובה יותר להמשך. עם זאת, אחרי שהאבק ישקע, יידרשו הצדדים לנהל משא ומתן ענייני שבו ינסה לבייב להגן על השליטה בחברה, ואילו המוסדיים ינסו לקבל לידיהם כמה שיותר ולוותר על כמה שפחות.

לאון רקנאטי. הסדר חוב

בכלל לא בטוח שהפירוק של אפריקה הוא הפתרון האידיאלי עבור החוסכים בקרנות ההשתלמות, הפנסיה וקופות הגמל. פירוק נשמע כמו עוד מילה נהדרת שאפשר ליהנות באמצעותה ממסע יחסי ציבור משומן. אך לפני שקופצים לפתרון הקסם הזה, כדאי לזכור שיש גם צד אפל.

אחד הפירוקים המפורסמים בשוק ההון שהסתיים ממש לאחרונה היה של חברת רוגוזין, שהיתה בשליטת עזרא הראל. זה לקח שש שנים, ובסוף ראו המשקיעים שליש מהקרן — הישג בפני עצמו, שכן שבפני בעלי החוב לא עמדה אופציה טובה יותר. גם פירוק בנק צפון אמריקה לא עשה ממש טוב לבעלי החוב, שכן הוא נמשך יותר מ־20 שנה ועשרות עתירות הציפו את בית המשפט. פירוק הוא עסק מסובך שלוקח זמן רב ומעשיר בעיקר את קופתם של עורכי הדין. להם יש אינטרס ברור, ומי שיבלוט, יצעק ויהיה מיליטנטי יוכל, אולי, לזכות גם בכסף הגדול.

5. למה ההצעות של לבייב מעליבות את המשקיעים / עידן גרינבאום

בשיא עונת המלפפונים של הכדורגל הישראלי מתפרסמות לפתע בעיתונות הספורט שלל ידיעות שמרטיטות לא פעם את נפשו הדוויה של האוהד המצוי. הנה הוא פותח עיתון בבוקר ומגלה שכוכב הקבוצה שלו מבוקש על ידי ברצלונה, או לעתים שהשחקן ה־12, זה שרק עלה מקבוצת הנוער לפני שבועיים, מנהל משא ומתן עם קבוצה מצמרת הליגה האיטלקית ("כך נמסר על ידי מקורבים". תמיד יש מקורבים במקרים הללו). ואז, במקום לקבל התקף לב, נזכר האוהד שמדובר בלא יותר מניסיונות לגיטימיים לשפר את החוזה לעונה הבאה. הרי גם מנהל הקבוצה קורא את אותו עיתון, והנה הוא אמור להזדרז להגיש לשחקן המבוקש הצעה משופרת בעשרות אחוזים.

מי שעוקב אחרי כותרות העיתונים הכלכליים בימים האחרונים עלול לטעות ולחשוב לרגע שהגיע לאותם מוספי ספורט בדיוק. אלא שהפעם ניצבים מצד אחד אפריקה ישראל ולב לבייב ובצד השני חבורה של משקיעים מוסדיים, וגם הפעם כל האמצעים כשרים. אותם מקורבים ואותם ניסיונות לנהל משא ומתן דרך הכותרות.

מי שרק אתמול נישא על כפיים בידי כל משקיע מוסדי נהפך באחת ל"ספר מיהוד", ל"מוהל מאפריקה" או לסתם נוכל. ומי שרק אתמול פיזר צ'קים ברחבי העולם הופך לפתע להיות שקול ומדוד, שלא לומר חסכן, ומציע הצעות שאינן שוות אפילו את הנייר שעליו הן כתובות.

אבל הנייר של העיתון הרי סובל הכל: את ההשמצות, את ההצעות המעליבות, את הציטוטים ממקורות אנונימיים ואת הציטוטים שכנגד.

הרי גם ללב לבייב ברור שהדרך להסדר עוברת דרך הכיס הפרטי שלו (על הטעות של להביא כסף מהבית בלי לקבל עליו קרדיט מבעלי החוב הוא כבר לא יחזור — ולכן הוא יחכה עם הצעד הזה עד לרגע האחרון), והיד תצטרך להיכנס עמוק מאוד לכיס.

מהצד השני, לרועי ורמוס וחבריו הניצבים איתן על משמרת כספם של החוסכים לפנסיה אין שום אינטרס אמיתי לפרק את אפריקה ישראל. גם הם יודעים שהליך כזה זה ייקח שנים ארוכות ובסוף הם לא יראו אפילו מחצית מהכסף שלבייב חייב להם. הם גם יודעים היטב שאף אחד מעובדיהם לא יצליח ולא ירצה להתחיל למכור חנויות בקניונים במוסקבה או דירות יוקרה בניו יורק. הם הרי לא באמת יודעים לעשות את זה, וחוץ מזה, מדובר בכאב ראש לא קטן.

כך בדיוק מנהלים משא ומתן דרך התקשורת: לוחצים, משמיצים, ולבסוף — שלא יהיה לאיש ספק — גם יגיעו להסדר. אל תתפלאו אם בעוד שבועיים־שלושה נמצא כל אחד מהצדדים כשהוא מפרגן לעמיתו מול מצלמות הטלוויזיה ומסביר שלא לציטוט איך הוא הצליח לכופף אותו במהלך מבריק.

ואז תיגמר עונת המלפפונים וכולם יחזרו לעשות את מה שהם יודעים מצוין. המשקיעים המוסדיים ימשיכו לגבות דמי ניהול מופרזים ולתת כסף בלי לבדוק בציציות לכל מיני משקיעים, ואפריקה ישראל תוכל לחזור לשוק הנדל"ן העולמי: לגייס, לקנות ובעיקר לקוות שיום אחד הוא יחזור למקום שבו הוא היה ערב המשבר.