הכהן הגדול באצטדיון רמת גן

45 דקות לתחילת ההופעה והאנשים מנצלים את התורים המתארכים בכניסה להשוואת מחירי הכרטיס ששילמו. הבעת האכזבה בולטת על פני אלו שגילו ששילמו הרבה מדי. בעוד ארבע וחצי שעות אף אחד מהם לא ירגיש מרומה. לאונרד כהן, במופע חד פעמי, יפצה על כל שקל ש-50 אלף האנשים שהוא כינס כאן, הוציאו מכיסם. וזה כולל גם את המזנונים העסוקים שלא מתביישים למכור קפה הפוך נטול טעם ב-15 שקלים.

כהן תרם את כל הכנסות ההופעה הזו לארגון שמטפל בקורבנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובדוכני המזכרות מוכרים חולצות שלו באיכות לא מרשימה ב-100 שקל. את החסויות של הבנק הירוק, שהשקיע בהפקה כשמונה מיליון שקל, רואים בכל פינה, קצת אירוני כשמדובר בהופעה שגרמה ללא מעט אנשים לקחת משכנתא שנייה על הבית כדי לתפוס מקום טוב על הדשא.

בדיוק ב-19:45, כפי שהודפס על הכרטיס, עולה  כהן לבמה ומקים את הקהל לסדרת מחיאות כפיים. הקלילות בה הוא מדלג אל הבמה משכיחה לרגע את העובדה שמדובר באדם בן 75 שרק לפני פחות משבוע התמוטט על הבמה בגלל קלקול קיבה. אבל כהן מוריד את כובעו ומחניק חיוך של הכרת תודה. איזה כפיל, ואיזה נעליים. האיש כאן ובגדול, רק שאפילו הוא עוד לא יודע שהוא עומד לתת את ההצגה הכי טובה שמישהו סיפק אי פעם על הדשא הלאומי שלנו.

הכובע חוזר לאיטו לפדחת (מחווה שתחזור עשרות פעמים במהלך הערב) וכהן לא מאבד שנייה ויורה את "Dance me to the End of Love", התרגום שרץ על המסכים שמצידי הבמה עוזר לחלקים הפחות אדוקים בקהל להתחבר. עם שישה נגנים ושלוש זמרות ליווי הוא משייט בבטחה בין הלהיטים המוכרים. בלי הפתעות. להיט רודף להיט, מתחיל עם החומרים החזקים משלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. כל משפט בעברית או כזה המכיל אזכורים למוצאו היהודי של המשורר הקנדי גורר תשואות רמות מכל עבר. בהמשך הוא מבטיח ש"הוא לא יודע אם הוא והלהקה יעברו כאן שוב, אבל הוא מבטיח לתת את הכל הערב". מבטיח ומקיים עם "Like a Bird on a Wire".

לאונרד כהן בהופעה הערב בר"ג | צילום: ירון ברנר, ynet

כשהמצלמה מתקרבת לכהן, כתמי הזקנה שעל ידיו הופכים לחדים יותר. גם תווי הפנים המוארכים ממילא, נראים צרים וכחושים יותר, אך הקול העמוק והחם שהושג הודות למאות סיגריות בעשרות שנות כתיבה ושירה, לא מאכזב. גם הנגנים וזמרות הליווי, שמשייטים עם כהן לאורך כל התחנות החשובות בקריירה הארוכה שלו, לוחצים ומרפים היכן שצריך. כאן בלדה עם גיטרה בלוזית ומפוחית, כאן נגיעות ג'אזיות מצד שריל רובינסון שותפתו הוותיקה לבמה, ובעיקר אלמנטים ספרדיים המלווים את הסט החף מטעויות של היהודי הכי צועני שיש.

כהן אמנם נצמד לאותה בלטה לאורך חלקים רבים מההופעה, אבל נראה שאת ההפסקה שהגיעה לאחר 11 שירים, דווקא הקהל היה צריך, כדי להוריד קצת את מפלס הרגש.

לאורך יותר משלוש שעות כהן לא מקפח אף שיר, כולם היו כאן, מ"Halleluiah" שהעיף את האצטדיון בשמיים, דרך "So Long Marianne" שלא הותיר עין אחת יבשה בקהל ועד ל-"First we Take Manhattan" בו הסטיקלייטים הירוקים בהם נופפו חמשת הרבבות שבאצטדיון נראו כים זרחני גבה גלי. בין השירים בהדרן שנמשך ונמשך, צעקה אחת בשורה לשמאלי לחברה ש"היה מדהים ברמות קשות".

כהן, חמש דקות מאוחר יותר, שלח את הקהל המאושר והמסופק בדרכו שלו עם ציטוט עברי מתוך ברכת הכהנים. גם הוא יודע שאת הערב הזה ברמת גן הוא יזכור כאחד מהגדולים שלו על הבמה.

גם הצמרת העסקית היתה בהרכב מלא

לפני תחילת המופע של לאונרד כהן באידטדיון רמת גן, ארחו ראשי בנק דיסקונט - מתיו ברונפמן, שלמה זהר וגיורא עופר, 2,000 מוזמנים.  בנק דיסקונט נתן את החסות הבלעדית למופע של הזמר כחלק ממהלך שיווקי תחת הכותרת "כדאי להיות לקוח בדיסקונט".

באירוע נכחו אנשי העסקים ואנשי המשק יצחק תשובה, נוחי דנקנר, שרי אריסון, דודי ויסמן, דוד פתאל, שלמה שמלצר, צבי זיו, ישי דוידי, אברהם ביגר, קלוד ויגאל ברייטמן, גליה מאור, פיני כהן, רון הדסי, דן טאורי, מאיר שני, עו"ד אלי זוהר, יוסף גרינפלד, אילן גרינבוים, השרים אבישי ברוורמן ויצחק הרצוג ועוד. כמו כן נכח איש הטלוויזיה מודי בראון. יגאל ושירלי זילכה קנו 150 כרטיסים למתחם הוי.אי.פי וחילקו אותם למקורביהם. לאורחים הוגש סושי, טאפסים שונים, פירות, יינות ומיצי פירות.

באירוע מיוחד שהתקיים לפני הופעתו של לאונרד כהן, חולקו מענקים מטעם"קרן הפיוס לסובלנות ושלום" של לאונרד כהן למשפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות. המענקים חולקו מתוך הכנסות המופע של כהן בארץ אשר תרם את כל הכנסות המופע לקרן. באירוע נכחו כ-200 משפחות שכולות מן הצד הישראלי והצד הפלסטיני וכן חברי להקתו של כהן.