עוד לא אבדה תקוותנו

לדבר הוא יודע! אנגלית מצוחצחת כזו לא שמענו מאז ימיו עטורי התהילה של אבא אבן. לא יכולתי שלא להתפעל מהעושר הלשוני, הטון המדויק, הפנים הקודרות. שמחתי שאדם כה רהוט, כה מבריק, מייצג את מדינת היהודים. אכן, כפי שכתב נחום ברנע, בנימין נתניהו היה במיטבו. הפעלולים - לנופף בתוכנית המקורית של מחנה ההשמדה אושוויץ - היו מיותרים, אבל המופע זכה לתשואות. בזירה הבינלאומית, מול המצלמות, ביבי זוהר. במיטבו.

ובכל זאת, כשהנאום הסתיים, החלה לנקר בי השאלה המטרידה: או.קיי, אם נתניהו הוא השגריר המלוטש שלנו בעולם, מי יהיה ראש הממשלה? מי יוביל וינהל כאן את המדינה בשנה הקרובה? בשנים הבאות? מדינת ישראל הלכה לאיבוד והיא זקוקה לרועה טוב בימים אלה כשברבור שחור מאיים, עדיין, לרסק את היציבות העולמית וכשהאזור הדפוק שלנו עלול להידרדר לעימות קטלני. כי הרגע הקריטי הוא "קרוב להפליא ורועש להחריד".

אפשר להתווכח עד זוב דם אם ביבי טוב או גרוע מקודמיו. בעיניי, היו ראשי ממשלה גרועים ממנו, אבל אני מציע להניח את הוויכוח הזה להיסטוריונים. כי השאלה הדחופה יותר עכשיו, בתש"ע, היא האם ראש הממשלה ושריו מסוגלים להוביל את ישראל בדרך הנכונה ולנהלה כראוי. בינתיים, הצלילים הצורמים מירושלים מבשרים רע.

ההורים שלנו, יתומים בפוסט־טראומה, חוללו נס. הם הקימו במזרח התיכון, כנגד כל הסיכויים, מדינה מדהימה. הם הניחו את היסודות לחקלאות שכבשה ביצות ומדבר, תעשייה חרוצה של טכנולוגיות עלית, אקדמיה חכמה שהצמיחה מדענים מובילים, צבא חזק ומתקדם, רפואה טובה, בנקאות משוכללת, תקשורת מתוחכמת. בשכונה קשה ואלימה של עוני מרוד הגענו להכנסה שנתית לנפש של כ־27 אלף דולר.

אנחנו עדיין נהנים מפירות ההצלחה הפנומנלית הזו. אבל, כידוע, כיוון מוטעה וניהול גרוע עלולים להוביל גם את החברה המצליחה ביותר לאבדון. בשנים האחרונות - וכל אחד מוזמן להגדיר את הטווח - איבדנו את הדרך. חלומות משיחיים הסיטו וגררו את הציונות המקורית והצודקת לכיבוש משחית. הרציונליות הפרגמטית של דת העבודה פינתה מקום לתרבות של משתטחים על קברים שמוציאה שם רע ליהדות. עוד ועוד ישראלים מעדיפים קמעות ולחשים על מתמטיקה ואנגלית. האסטרולוגיה מנצחת כאן את הננו־טכנולוגיה.

וגם זה לא רציונלי, ולא במקרה: אנשים מצוינים התבצרו בכמה מתחמים מגוננים - מדע, הייטק, עסקים מתוחכמים - לעתים קרובות עם הפנים החוצה לעולם. הם מאמינים שהאיים שלהם ישרדו גם כשהם מוקפים בבערות ובריונות נוסח העולם השלישי. כמה זמן ישרוד ההייטק הישראלי בשפיץ של התחרות הגלובלית, כשהוא נטוע במדינה שלא משקיעה בחינוך את המשאבים הדרושים? ומי ידאג לדור הבא של החוקרים, היזמים והמפתחים?

האנשים המצוינים מוכנים משום מה להפקיד את ניהול המדינה בידיהם של עסקנים בינוניים, בטלנים, לא מעט הזויים, ומקצתם גם מסוכנים, וכל מיני פולישוקים שהתקבצו לכנסת מביכה ולממשלה מנופחת. בסדר, בסדר, יש כמה אנשים טובים בפוליטיקה, ויש גם צדיקים בסדום, לא יפה להכליל. נכון, רק תנו לי עשרה שמות.

הדור הקודם עשה יותר ודיבר פחות ברוח האימרה: "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". היום נתניהו מאמין כנראה שלא חשוב מה יעשו הגויים, חשוב מה יגידו היהודים. הוא מדבר הרבה, במיוחד באנגלית, אבל עושה מעט. מאז עלה לשלטון הוא הודף את ברק אובמה, כאילו תכליתו היחידה היא להמשיך להתבוסס בכל מיני מאחזים מהבהבים. ואנחנו, רוב הישראלים, יותר מ־95%, החיים בגבולות הקו הירוק, לא דורשים מראש הממשלה שיואיל להתפנות אלינו בתש"ע.

ערב יום הכיפורים, כשכולנו מבקשים שוב לפתוח לנו שער, לעת נעילת שער, אנחנו לא יכולים לסמוך רק על רחמי שמים. וגם "היד הנעלמה" של אדם סמית לא תספיק כאן. אנחנו חייבים גם לדחוף את הממשלה לעשות משהו טוב, משהו אופטימי, בתש"ע.

למשל - לעשות שלום עם סוריה. זה אפשרי. לנסות עוד סיבוב של שיחות על פיוס עם הפלסטינים, למרות הספקות המובנים. לא להסתבך בהתקפה הרפתקנית על איראן. לסייע באגרסיביות לענפי היצוא לצלוח את המשבר העולמי. להתחיל פרויקטים לאומיים נועזים, קיינסיאניים, בחינוך ובתשתיות, כגון רישות פס רחב של כל בתי הספר במדינה. למחוץ בכוח את משפחות הפשע המאורגן המטילות אימה על שופטים ושוטרים. ועוד ועוד.

לקוראים ספקנים שנדים לנאיביות של הטקסט הזה, אני משיב מראש: כן, עוד לא איבדתי תקווה. ואתם?