יישום באזל 2: חדשות רעות למזרחי טפחות ובנק ירושלים

הפיקוח על הבנקים יחייב את הבנקים לעמוד ביחס הלימות הון של 12% המחושב לפי השיטה הקיימת - באזל 1 - עד לפחות אמצע 2010, כך נודע ל"כלכליסט". זאת, אף שב־1 בינואר 2010 עוברת המערכת הבנקאית לשיטת החישוב החדשה - באזל 2.

ב־20 באוגוסט שלח המפקח על הבנקים רוני חזקיהו מכתב לתאגידים הבנקאיים. מהמכתב עולה כי על הבנקים לשמור על יחס ההון המינימלי שקבעו לעצמם לפי באזל 1 (12% בסוף 2009) בתקופת הביניים - עד השלמת תהליך סקירה פיקוחי (SREP). תהליך זה הוא ליבת הנדבך השני (מבין השלושה) של הוראות באזל 2.

איך ייקבע מבנה ההון של הבנקים לאחר באזל 2 - נתונים

אלי יונס, מנכ"ל מזרחי טפחות | צילום: אביגיל עוזי

ההערכה היא כי אם תהליך ה־SREP יתבצע במהירות יחסית, הוא יושלם לקראת סוף הרבעון השלישי של 2010.

ההוראה מהווה חדשות לא טובות בעבור שני הבנקים מוטי פעילות המשכנתאות, בנק מזרחי־טפחות ובנק ירושלים. לפי באזל 2, יש להקצות פחות הון כנגד משכנתאות הנחשבות אשראי מפוזר יותר ועל כן בטוח יותר. לכן, יישום ההמלצות היה אמור להגדיל את יחס הלימות ההון של שני הבנקים האלו. כך, לבנק מזרחי־טפחות ולבנק ירושלים היה נוצר הון פנוי שיכול היה להקל עליהם בפיתוח עסקיהם - בניגוד לבנקים אחרים, שיחס הלימות ההון שלהם צפוי לקטון עקב שינוי השיטה (ראו טבלה). יחס הלימות ההון מציג את ההון שעל הבנק לרתק כנגד נכסי הסיכון שלו, כמו, למשל, אשראי עסקי, השקעות בתיק הנוסטרו ומשכנתאות.

הוועדה פועלת משנות ה־70

באזל 2 נהפכה למילת הבאזז האופנתית ביותר בבנקאות בשנים האחרונות. לקח מרכזי מהמשבר הכלכלי הוא הצורך לחזק משמעותית את ניהול הסיכונים בתאגידים - בוודאי בגופים פיננסיים, ולא כל שכן ב"בנקים שהם גדולים מכדי ליפול". אבל השורשים של ועדת באזל מתחילים לפני 35 שנה.

בעקבות משבר הנפט ושינוי משטר שער החליפין מקבוע לנייד בתחילת שנות ה־70, הוקמה בסוף 1974 "ועדת באזל לפיקוח על הבנקים" על ידי נגידי הבנקים המרכזיים של מדינות ה־G10. ב־1988 פורסם הסכם באזל 1 בתחום הקצאת ההון כנגד סיכוני אשראי. הסכם זה קבע יחס הון מזערי של 8%, כאשר לפחות 50% מיחס זה חייב להיות מורכב מהון ראשוני, שהוא ההון הבסיסי של הבנק המורכב מהון בעלי המניות ורווחי הבנק. בישראל, החל ממארס 1999, היחס המינימלי שנקבע על ידי הפיקוח על הבנקים הוא כ־9%. המפקח על הבנקים העלה את הרף כשנתן לבנקים להבין, ללא מתן הוראה מפורשת, כי עליהם להגיע ליחס הלימות הון של 12% עד סוף 2009.

בינואר 1996 פורסמה הרחבה להסכם באזל 1 לתחום סיכוני שוק (ריבית, שע"ח, מחירי ני"ע וסחורות) ולפיה נדרשים מוסדות בנקאיים לחשב את חשיפתם לסיכוני שוק ולהחזיק הון כנגד חשיפה זו. זאת, בנוסף להון המוחזק על ידם כנגד סיכוני אשראי.

בביקורת שהשמיעו מתנגדי הסכם באזל 1, הם דרשו להכניס בו שיפורים שיציגו דרישות הון שיהיו רגישות יותר לסיכונים. כן רצו שדרישות אלה יציעו תמריצים לבנקאים לקידום ולשיפור מדידת הסיכון, וניהול והקצאת ההון בגינו.

מי ירוויח ומי יפסיד?

ביוני 2006 פורסם הסכם באזל 2, שנועד להחליף את הסכם באזל 1 וייושם במערכת הבנקאית בישראל בתחילת 2010. ההסכם בנוי משלושה נדבכים - דרישות הון מזעריות (נדבך ראשון), תהליך הפיקוח והבקרה על הלימות ההון (נדבך שני) ומשמעת שוק (נדבך שלישי), המתייחסת לפרסום דרישות הגילוי שיחולו על תאגידים בנקאיים.

הנדבך הראשון מתייחס לדרישות הון מזעריות וכולל שינויים באופן חישוב הקצאת הון כנגד סיכוני אשראי ובהמלצות להקצאת הון כנגד סיכונים תפעוליים. הוועדה ממליצה על שימוש באחת משתי גישות להקצאת הון בתחום סיכוני אשראי. הגישה הסטנדרטית, המיושמת במרבית הבנקים, כוללת שקלול סיכון האשראי בתחום של 0%–150%, תוך הסתמכות על דירוגי אשראי של פירמות עסקיות המתבצעים על ידי חברות דירוג חיצוניות. הגישה השנייה היא שיטת הדירוגים הפנימיים (IRB - Internal Rating Based Approach), שלפיה ישתמשו הבנקים במערכות פנימיות מתקדמות להערכת סיכוני אשראי.

רוני חזקיהו | צילום: אוראל כהן

איך ישפיע המעבר לבאזל 2 על הלימות ההון של הבנקים? תלוי מה מאפייני הפעילויות שלהם. במרבית הבנקים, שבהם המגזר העסקי ותיק הנוסטרו מהווים שיעור ניכר מהפעילות, עתידה הלימות ההון לרדת ולאלץ את הבנקים לגייס עוד הון כדי לחזקה. כך המצב בבנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט והבנק הבינלאומי. לעומת זאת, בנקים הנחשבים "קמעונאיים" יותר עם פעילות משכנתאות חזקה, כמו בנק מזרחי־טפחות, צפויים ליהנות מהמעבר לבאזל 2 - כלומר יחס הלימות ההון שלהם עתיד לגדול.

הנדבך המשמעותי ביותר

ואולם כפי שהראתה הוראתו האחרונה של חזקיהו, יחס הלימות ההון של הבנקים לא ישתנה אוטומטית עם המעבר למשטר באזל 2. כאן נכנס הנדבך השני, המשמעותי ביותר, של הוראות הוועדה. נדבך זה מסדיר את תהליך הפיקוח והבקרה על הלימות ההון ובנוי, למעשה, משני תהליכים הפועלים במקביל ובמשותף.

בבנקים יתקיים תהליך פנימי להערכת הלימות ההון (ICAAP), שבמסגרתו יבחן כל בנק את נושא הלימות ההון ויקבע יעדי הון פנימיים המתאימים לתיאבון הסיכון שלו והמבוססים על הוראות באזל 2. בסיום העבודה הפנימית, הבנקים יגישו את המסמך לפיקוח על הבנקים, שיקיים תהליך סקירה והערכה משלו (SREP). לאחר שהפיקוח יסיים את תהליך הסקירה, מבנה ההון של הבנק יחולק לשלושה: הון מזערי של לפחות 8% בגין הסיכונים המוגדרים בנדבך הראשון של באזל 2; עוד 1% בגין הסיכונים המוגדרים בנדבך השני של באזל 2; והון נוסף המתייחס ל"דרישות הון ספציפיות".

כך, למשל, בנק יוכל להגיש מסמך ICAAP שבו יסביר כי הבחינה הפנימית שביצע העלתה כי יחס הלימות ההון המתאים לבנק הוא 11%. הפיקוח על הבנקים יוכל לקבל את מסקנת הבנק או להחליט כי תהליך ה־ICAAP אינו מספק ועל הבנק להחזיק ביחס הלימות הון גבוה יותר.

בעוד שמסמכי ה־ICAAP הרשמיים הראשונים עתידים להיות מוגשים לפיקוח על הבנקים ביוני 2010, חזקיהו החליט "לאמן" את המערכת וביוני 2009 הגישו הבנקים טיוטת ICAAP. כך, בנק מזרחי־טפחות ציין בדו"חות הרבעון השני כי חישובי טיוטת ה־ICAAP שהועברו לפיקוח על הבנקים מלמדים כי לבנק יש "הון עודף כנגד הסיכונים שלהם הוא חשוף".

בדו"חות הבנקים אמנם מוסבר כי ההערכות לגבי השפעת באזל 2 על יחס הלימות ההון הן בבחינת "מידע צופה פני עתיד", אבל עדיין חייבים לקחת אותן עם לא מעט גרגרי מלח. צמד התהליכים המקבילים ICAAP־SREP הוא מאוד מסובך ולא ברור עד כמה ישתמש הפיקוח במקל המרכזי שהתהליך מקנה לו - "דרישות הון ספציפיות" שבסמכותו לדרוש מכל בנק. עד אז, רף ה־12% לפי באזל 1 יישאר הסטנדרט הקובע.