צילום: אי פי
אבא שלך גנן?
מה שמגמות התיעוש והעיור חיסלו, האקולוגיה והחקלאות האורגנית מקימות לתחייה: מכפר קטן במזרח סין עד למיטות הטיפולים בבייג'ינג והונג קונג, נשים סיניות מחדשות מסורת עתיקת יומין של גידול חבצלות לתעשיית הקוסמטיקה והתרופות. על רקע הקפיטליזם הסיני הצומח, הכפריות לומדות לדאוג לעצמן
כאשר ביום אביבי שטוף שמש הפתיעו מבקרים מהונג קונג את שו גואולאן בפתח ביתה והמטירו עליה שאלות על גידול חבצלות, היא לא שיערה בנפשה עד כמה ישתנו ב־15 השנים הבאות חייה וחייהן של הנשים האחרות בכפרה. אבל מה שהחל כפרויקט סיוע חברתי של מכון מחקר מהונג קונג החזיר לחיים את תעשיית גידול החבצלות וייצור אבקת החבצלות - ושינה לעד את חיי המשתתפות בו.
במרץ 1994 חזרה שו, אז איכרה בשנות ה־50 לחייה, לביתה בכפר הקטן יונגשין לאחר כמה חודשים שבהם ניסתה להרוויח כסף בעבודה בעיר הסמוכה. היא היתה עסוקה בשתילת חבצלות בגינת ביתה כאשר לפתע נעמדו מולה חברות ליגת הנשים האזורית עם כמה אורחים מהונג קונג. "הם שאלו באיזו עונה אני שותלת את הפרחים, מתי הם מוכנים לקטיף, ועוד הרבה שאלות", היא נזכרת היום. "הם התקשו להבין את המבטא שלי ופקידת הממשלה תרגמה להם". שו לא הבינה מה מטרת הביקור, אבל ראש ליגת הנשים, הגברת צ'ן, נראתה רצינית. היא אספה קבוצה גדולה של נשים מהכפר, והחלה להסביר להן את הרעיון של האורחים מהונג קונג: לחזור ולגדל חבצלות בכפר לצרכים מסחריים, במסגרת אגודת נשים.
לשו היו חשדות בנוגע לתוכנית. היא לא הבינה מה עושים בכפר שלה האנשים המכובדים; "למה בחרתם דווקא בנו?", חזרה ושאלה שוב ושוב. היו באזור כפרים מרכזיים יותר, עם נגישות טובה יותר. צ'ן ניסתה להפיג את החששות, אבל היא עצמה לא ידעה מה להשיב.
"למה דווקא אנחנו?"
מסורת גידול החבצלות באזור וואן זאי היא בת יותר מ־500 שנה, והאזור מוזכר בתעודות היסטוריות ובשירה הסינית כמולדתו של הפרח האהוב וכמרכז לייצור אבקת החבצלות, שנחשבת במסורת הסינית לבעלת סגולות רפואיות. עד לפני כמה עשרות שנים היה גידול החבצלות עסק רווחי למדי לאיכרי האזור, וק"ג אבקת חבצלות הכניס יותר מפי עשרה מק"ג אורז. ואולם ענף החבצלות הצריך עבודה רבה, והמכירות סבלו בגלל הדרכים המשובשות שמנעו נגישות לשווקים.
במקביל החלו לצמוח אזורים עירוניים במרחק לא גדול, והצעירים נטשו את הכפרים כדי למצוא עבודה בערים. ככל שעבר הזמן התמעט מספר מגדלי החבצלות, והתעשייה התכווצה עד שכמעט נעלמה. כמו באזורים אחרים בסין, גם כאן נראה היה שאין עוד עתיד לחקלאות.
הכפר יונגשין נמצא בלב האזור הזה. עד לסלילת דרך עפר למעבר מכוניות ב־2004 אפשר היה להגיע אליו רק ברגל, ויאנג באוצאי, שכיהן כראש מועצת הכפר בשנות התשעים, זוכר היטב את השנים הרזות שבהן הפך האזור לעני ביותר במחוז כולו. רק עשר שעות נסיעה מכאן מביאות את מחפשי העבודה לגואנגדונג, מנוע הצמיחה הענק של כלכלת סין, ורבים מכפרי האזור נהפכו לנטושים ולשוממים.
אבל אז בא השינוי ממקום לא צפוי.
"בשנות התשעים, כשהונג קונג עמדה לחזור לריבונות סינית, התעורר שם עניין גדול בפיתוח של סין, בעיקר באזורים הכפריים", מסבירה יואן שיאושיאן ממרכז המחקר לפיתוח חברתי בסין, שהוקם ב־1993 על ידי כמה רופאים, מורים וסטודנטים בהונג קונג. "הצלחנו לגייס סכום התחלתי לא קטן, ורצינו להקים פרויקט של חקלאות אקולוגית, שהמודעות לה גברה באותה תקופה בכל העולם, שיעסוק בשמירה על המסורת החקלאית של סין". ואולם, הרעיון הזה היה קשה לעיכול עבור אנשי הכפר הנידח, שלא ממש הבינו מהי חקלאות אורגנית או אקולוגית. לפיכך, המטרה הראשונית שהוגדרה היתה דווקא קידום נשים בכפר. הרעיון, כפי שהוסבר באסיפה הראשונה ב־1994, היה להקים ארגון שיאפשר לנשים להגיע לעצמאות כלכלית באמצעות עבודתן החקלאית ויציע להן קידום בתחומי החינוך והתרבות.
נשים במקום אקולוגיה
75 נשים הצטרפו לאגודה ובחרו לעצמן יושבת ראש וגזברית. כל חברה התחייבה לשלם יואן אחד בשנה - סכום שאפילו העניות ביותר יכלו לעמוד בו - לכיסוי ההוצאות של האגודה, והפרויקט יצא לדרך. בשלב מוקדם החליטו נשות הכפר, יחד עם יוזמי הפרויקט, שמרכז המחקר ההונג קונגי יעזור כלכלית ויציע ייעוץ מקצועי ופיננסי, אך שההחלטות הניהוליות יישארו בידיים מקומיות.
ואולם, לפרויקט לא היו תוצאות מיידיות. בתחילת הדרך היתה יואן שיאושיאן נבוכה ואובדת עצות. השתילה והקטיף התנהלו כצפוי ללא בעיות מיוחדות, אבל אותה מגבלה שחיסלה מלכתחילה את הענף המשיכה להציב בעיה - הקושי לשווק את התוצרת. יואן ידעה שכדי שהפרויקט יצליח חייב להיווצר שוק לתוצרת המקומית, אך לא ידעה כיצד ליצור אותו.
היו עוד בעיות: מחסור בידיים עובדות ומחסור בדשנים ובאדמה ראויה לעיבוד, שמנעו את התרחבות הייצור. תרומות מהונג קונג הספיקו כדי להפיק יבולים ראשוניים, והתקווה היתה שבמשך הזמן תשכנע הצלחת הפרויקט עוד צעירים להישאר בכפר. ועם זאת, הפרויקט כולו היה תלוי במציאת שוק מספק למוצרים.
כדי להקל על השינוע, החליטו האיכרות לא לשווק את פרחי החבצלת עצמם אלא לייצר מהם אבקת חבצלות, שמשמשת במסורת המקומית בעיקר למסכות יופי בתעשיית הקוסמטיקה. אבל לשוק היה קשה לקבל זאת, והמחיר הגבוה יחסית הרתיע מכוני יופי שהעדיפו לקנות מוצרים זולים יותר. החדירה לשוק היתה איטית ביותר, והתקדמות ממשית הושגה רק אחרי שנסלל הכביש לכפר ב־2004 ושינוע הסחורה הפך פשוט יותר. בשנה שעברה הכניסו המכירות בהונג קונג לאגודת הנשים 50 אלף יואן (7,300 דולר), סכום נכבד במונחים של חקלאי סין.
השוק העיקרי של המוצרים היה ונותר בהונג קונג. לדעתה של יואן, הצלחת המוצרים במושבה הבריטית לשעבר היא תוצאה של ההחלטה ב־1999 להפסיק להשתמש בחומרי הדברה ובדשנים כימיים ולעבור לחקלאות אורגנית. זה לא היה קל, אבל ענה על ביקוש הולך וגובר בהונג קונג למוצרים אורגניים. הקשר רב־השנים עם מכון המחקר לפיתוח סין גם עזר לבסס את המוניטין של הכפר יונגשין כמקום שמציע מוצרים אורגניים באמת, איכותיים ואמינים, שהקונים יכולים לסמוך עליהם.
יואן עברה בינתיים לעבוד בבייג'ינג ומנסה לשווק את המוצרים גם שם. "בצפון סין אנשים לא מכירים בכלל את השימוש בחבצלות, וההפצה עד היום נעשית בעיקר מפה לאוזן, בין חברים". היא מספרת. "לקוחה מרוצה אחת מספרת לחברותיה על ההשפעה הטובה של המסכה על עור פניה ואז גם הן קונות את המוצר. אט אט השוק מתרחב". חברה של יואן שמעה על הסגולות הרפואיות המיוחסות לאבקת החבצלות ונתנה מעט תמיסה מהאבקה לבנה הפעוט, שסבל מכאבי בטן ולא יכול היה לקחת תרופות קונבנציונליות. היא ראתה השפעה לטובה, והשמועה על כך התפשטה. החדירה עדיין ממשיכה, באטיות אך בהתמדה.
עוד שוק מפתיע התגלה קרוב יותר לבית, בבירת מחוז ג'יאנגשי, נאנצ'אנג. העיר הענייה החלה להתפתח ונוצר בה, כמו בערים אחרות בסין, מעמד בינוני של צרכנים. למוצרי החבצלות של יונגשין יצא מוניטין גם שם, וכמה חנויות החלו למכור אותם ואף לשמש כסיטונאים שמפיצים את המוצרים לערים אחרות בסין - מגמה שנמצאת רק בתחילתה ועתידה לגדול.
היבול נגנב, החשדות פרחו
ככל שהתקדם הפרויקט החלה הקהילה ביונגשין להשתנות, אך השינוי לא קרה בלא עימותים בין האיכרים לבין עצמם. פעם אחת נגנב היבול מתוך מחסן של הקואופרטיב, מה שעורר קלחת שמועות, חשדות והאשמות הדדיות, והביא לניסוח תקנה מקומית שלפיה יהיה המחסן נעול בשלושה מנעולים שהמפתח לכל אחד מהם יישמר בידי חברה אחרת, כך שרק שלושתן יחד יוכלו לפתוח אותו. כאשר מגדלות החבצלות החלו להרוויח, הן נתקלו בקנאה ובעוינות מצד שכנותיהן שלא הצטרפו ליוזמה.
בחלק מההכנסות המשותפות משתמשות נשות הקואפורטיב לקניית ציוד, שעוזר להגדיל את הייצור. האגודה גם דוגלת בעזרה הדדית ומאפשרת לחברות לקבל הלוואה במקרה של הוצאות פתאומיות, כמו במקרה של התמוטטות בית בגלל פגעי מזג אוויר או מחלה של בן משפחה.
גם הרגלי החיים של האיכרות עצמן השתנו. ההצלחה הראשונית עודדה אותן להתמקצע בעבודתן החקלאית. הן קנו ספרים על חקלאות ולמדו מהם כמיטב יכולתן. השנה ארגנה אחת החברות, וואנג חואה־יינג, קבוצת לימוד שצופה בהרצאות בדי.וי.די מדי יום, אחרי ארוחת הצהריים, ומקדישה עוד שעה לחזרה על השיעורים בערב. "כשאני יוצאת לפגישות בערב, במשפחה שלי אומרים שאני כבר לא דומה לאיכרה בגיל העמידה, אלא לתלמידת תיכון", מסכמת וואנג את השינוי שחולל הפרויקט בחייהן.
והרווח הכספי נוצל גם להטבת חיי הכלל בכפר ולהבטחת עתידו של הדור הצעיר. כבר בשנה השנייה לפעילות הציעה שו להשתמש בכסף כדי להקים בית ספר בכפר. עד אז למדו הילדים בבית ספר מרוחק, ובגלל המרחק הגדול חלקם לא הלך כלל לבית הספר. "הילדים החלו ללמוד וזה הפך לנושא חשוב יותר גם עבור ההורים", היא מספרת. "אני חושבת שזה היה בהשפעת הדיונים על השקעה בחינוך וברווחה שערכנו במסגרת הארגון. העובדה שהקדשנו זמן לדיון בדברים האלה הובילה להתקדמות". השנה התקבל לראשונה אחד מבוגרי בית הספר הכפרי החדש ללימודים גבוהים באוניברסיטה - לגאוות הכפר כולו.
3 תגובות לכתיבת תגובה