אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"לעצור את הורדת המיסים ולחזור למודל של מדינת רווחה" צילום: עמית שעל

"לעצור את הורדת המיסים ולחזור למודל של מדינת רווחה"

יורם גבאי, יו"ר פעילים ולשעבר הממונה על הכנסות המדינה, מתגעגע לעבר: "מדינת ישראל, שבדור הראשון לקיומה בנתה ערים שלמות ומפעלי תשתית עצומים כמו המוביל הארצי, לא מסוגלת היום אפילו להשלים את הרכבת הקלה בתל אביב"

09.10.2009, 13:41 | אמנון אטד

בשנת 1991 סייעה ארצות הברית לישראל ביבוא בתים לקליטת גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים. בתמורה, ביקשו אז האמריקאים לבטל את המכס על יבוא בתים אלה. שר האוצר אז, יצחק מודעי, דרש הדדיות, וביקש שארצות הברית תפחית במקביל את המכס על יבוא מישראל. "האמריקאים עוזרים לנו לא מעט, אבל כאשר פוגעים באינטרסים שלהם, הם יודעים גם להיות ברוטליים", אומר יורם גבאי, יו"ר חברת "פעילים" שפעל באותן שנים סמוך מאוד לעין הסערה.

"האמריקאים לא הסכימו לשום התניה. שר החוץ, ג'יימס בייקר, התקשר לראש הממשלה, יצחק שמיר, והורה לו לבטל מיד את המכס. אני ישבתי עם מודעי בחדר כשבייקר התקשר אליו ובירך אותו ליום הולדתו. בסוף השיחה אמר לי מודעי: 'אתה רואה, אין שום לחץ אמריקאי בנושא הבתים'. שתי דקות מאוחר יותר צלצל הטלפון פעם נוספת. על הקו היה שמיר, שהורה למודעי לבטל את המכס מיד. כיהנתי אז בתפקיד הממונה על הכנסות המדינה ובעקבות אותה שיחת טלפון פרסמתי הודעה לעיתונות שבה נאמר כי 'הוחלט לבטל את המכס על יבוא הבתים כדי להוזיל את מחירי הבתים לישראלים'".

את פרשת הלחץ הפיזי המתון שהפעיל בייקר על שמיר לפני 18 שנה מעלה גבאי במהלך ראיון שאנחנו מקיימים איתו לרגל פרסום ספרו, "כלכלה פוליטית", שיצא לאחרונה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לחץ אמריקאי על ישראל, מתברר מהספר, התחיל הרבה לפני פרשת הבתים המיובאים, וגם גורמים ישראליים, ובהם גבאי עצמו, בחשו לא מעט בקלחת.

"20 איש החזיקו מידע על התוכנית הכלכלית הגדולה ביותר שהופעלה עד היום בארץ, ושום פרט ממנה לא דלף"

שמעון פרס. התוכנית לא דלפה, צילום: בלומברג שמעון פרס. התוכנית לא דלפה | צילום: בלומברג שמעון פרס. התוכנית לא דלפה, צילום: בלומברג

מקרה הלחץ המפורסם מכולם היה זה שהפעילו האמריקאים בשנת 1985 ליישום תוכנית הייצוב של פרס ומודעי. בספר שב גבאי ומזכיר כי בתוכנית הייצוב, שהייתה כרוכה בצעדים כואבים במיוחד כמו פיחות גדול, קיצוץ חד בתקציב וקיצוץ לא פחות חד בסובסידיות, הזמינה למעשה ישראל את ארצות הברית ללחוץ עליה לקיים את כל עקרונות התוכנית.

בנושא תוכנית הייצוב, לא מתאפק גבאי, שנמנה אז על קומץ האנשים שהיו בסוד העניינים, מלשגר חץ מושחז לעבר העיתונות הכלכלית של אותם ימים. "במשך חודש ימים", הוא אומר בחיוך, "החזיקו 20 איש מידע על התוכנית הכלכלית הגדולה ביותר שהופעלה עד היום בארץ, ושום פרט ממנה לא דלף לעיתונות. עד היום לא ברור לי איך זה קרה. אולי כי העיתונאים לא האמינו שתוכנית כזאת יכולה להתרחש. זאת הפעם היחידה שאני זוכר שבה ידעו על נושא מסוים יותר מחמישה אנשים והוא לא הודלף לעיתונות".

"שרים נהגו להעניק למקורביהם מכסות יבוא, והם מכרו אותם ליבואנים תמורת עשרות אלפי דולרים"

לחץ בוטה לא פחות ושימוש בעזרת האמריקאים הפעיל גבאי עצמו במה שהוא רואה שיא פועלו הציבורי - חשיפת המשק ליבוא מתחרה. "בשנת 1987 פעלו משרד האוצר ובנק ישראל נגד מדיניות ההגנה של משרד התעשייה, ובשלב זה הוסרו הכפפות", הוא מגלה בספר, "עלי הוטל להציג בפני האמריקאים את כל שיטות ההגנה שבהן נוקטת ישראל במכסים. במפגש של המשלחת הדו-לאומית ישראלית-אמריקאית חשפתי את כל צפונות מדיניות ההגנה הישראלית והצהרתי שאנחנו מפירים את ההסכמים שעליהם חתומה ישראל. בעקבות אותה סקירה, החליטו ישראל וארצות הברית לבטל את כל ההגנות המלאכותיות בתהליך הדרגתי שנמשך כשש שנים".

"לפני החשיפה", אומר גבאי, "היה כל תהליך היבוא נגוע בשחיתות של מנהיגים. שרים שונים נהגו להעניק למקורביהם מכסות ורישיונות יבוא למוצרים כמו נעלים, מלט, טקסטיל וחיטה, והם מכרו אותם ליבואנים תמורת עשרות אלפי דולרים. מכסת יבוא לנעליים, למשל, הייתה שווה אז 150 אלף דולר, ובדרך זו השרים פשוט העשירו את מי שהם רצו ביקרו. מינהל הכנסות המדינה, שהוביל את המהלך, רצה למנוע הצבעה על תהליך החשיפה בכנסת, כי כל לובי, אפילו של מפעל אחד, עלול היה להפיל כל החלטה על חשיפת המשק לשוקי העולם.

הכנסת. התנגדה להסרת המכסים, צילום: אלכס קולומויסקי הכנסת. התנגדה להסרת המכסים | צילום: אלכס קולומויסקי הכנסת. התנגדה להסרת המכסים, צילום: אלכס קולומויסקי

"ביטול המכסות ורישיונות היבוא בוצע על ידי שר התעשייה ללא צורך באישור הכנסת. כדי למנוע נפילה מהירה מדי בשיעורי ההגנה על הייצור המקומי הצענו להעלות זמנית את שיעורי המכס, ומהלך בודד זה חייב את אישור הכנסת. הלובי של התעשיינים בכנסת החליט להפיל את המהלך ושכנע את חברי הכנסת להתנגד להעלאת המכס. בהמלצתי, החליט השר מודעי לדבוק בקו של פתיחת השווקים גם במחיר שבר של חלק מהיצרנים המקומיים. בסוף התעשיינים והכנסת נסוגו מעמדתם ואישרו את ההצעה שלנו להעלאה זמנית של המכסים".

"ישראל עברה למעשה מהפכה כלכלית וחברתית כמעט ללא דיון ציבורי או פרלמנטרי"

בספר אתה מצביע על כשלי הממשל והפוליטיקה בישראל. יש איזה מסקנה ברורה שעליה אתה יכול להצביע?

"באופן פרדוקסלי, המסקנה שעולה מהספר היא אופטימית, משום שמתברר שאנחנו שולטים על גורלנו. באותם מקומות שבהם ננקטה אסטרטגיה כלכלית וחברתית עקבית - שם הצלחנו. במקומות שבהם שינינו בכל פעם את דעתנו, או שלא הייתה אסטרטגיה - שם נכשלנו".

במה הצלחנו?

"בדברים שמשרד האוצר ובנק ישראל הובילו למעשה ללא דיון ממשי בכנסת ואפילו לא בציבור. אני מדבר בעיקר על פתיחת השווקים לתחרות. ביטלנו את כל המכסים, פתחנו את שוק מטבע החוץ ואת שוק ההון, וכל זה גרם ליעילות גדולה של הסקטור העסקי. המנהלים בסקטור זה שבשנות ה- 80 היו סמוכים עדיין על שולחן הממשלה, נאלצו להתייעל עקב התחרות העולמית והם הצליחו בכך באופן מדהים. עשינו את זה כמעט ללא דיון בכנסת וללא הליכים פרלמנטריים מסודרים, אלא על ידי פעולות אדמיניסטרטיביות. במילים פשוטות, ישראל עברה למעשה מהפכה כלכלית וחברתית כמעט ללא דיון ציבורי או פרלמנטרי".

עם כל הכבוד, איך אתה, שהיית פקיד ולא נבחר ציבור, הרשית לעצמך לעקוף למעשה את הכנסת בנושא כל כך גדול מבחינה כלכלית וחברתית, שהיה כרוך בסגירת מפעלים ובפיטורי עובדים?

"חלוקת הסמכויות בין שלוש הרשויות נקבעה בחקיקה והיא אפשרה לי לבצע את תהליך החשיפה עם שרי האוצר והתעשייה מודעי ונסים בדרך של ביטול רישיונות ומכסות היבוא, שזה צעד מנהלי, ועל ידי הורדת מכסים, הנתונה לסמכות האוצר ואינה מחייבת קבלת אישור מהכנסת. פעלתי למעשה במסגרת החוק, גם אם זה היה אולי בניגוד לרוח החוק.

"כפקידים המופקדים על תחום מקצועי, ראינו לעצמנו חובה לקדם בכל מחיר את האינטרסים שנראו לנו נכונים, כל זמן שזה לא סתר את החוק. פעלנו כך גם כאשר הסתייענו באמריקאים כדי להוביל רפורמות שונות. יש בכך אולי טעם לפגם, אבל זו הייתה אחריותי כמי שמופקד על תחום המיסוי בישראל".

אבל כל זה התקבל למעשה ללא דיון ציבורי.

"התקיים דיון ציבורי, בעיקר בתקשורת. נכון שהדיון הפרלמנטרי היה מוגבל וחלקי".

הכישלון בתכנון הוליד 2 מדינות: גוש דן והשאר

אתה אומר שהיו בדרך גם כישלונות. במה נכשלנו?

תל אביב. הפכה למדינה אחרת, צילום: אוראל כהן תל אביב. הפכה למדינה אחרת | צילום: אוראל כהן תל אביב. הפכה למדינה אחרת, צילום: אוראל כהן
"כמעט בכל השאר. ישראל נהנית אומנם היום מעצמאות כלכלית ויש לנו עודף גדול במאזן התשלומים. אבל מצד שני אנחנו גם עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר בעולם המפותח ועם אי שוויון בשוק העבודה הזהה לזה שבארצות הברית והגרוע בין המדינות המפותחות. מערכת החינוך שלנו אי שוויונית וכושלת למדי. כשלנו גם בפיתוח הנגב והגליל, והרשימה עוד ארוכה".

מדוע זה קרה?

"המדינה שינתה בכל תקופה את המדיניות והפכה אותה. פעם נתנו קצבת ילדים של 850 שקל מהילד החמישי, ולאחר זמן הורדנו את זה ל-140 שקל. פעם ניסינו לחייב את החרדים ללמוד לימודי ליבה (מתמטיקה, טכנולוגיה, עברית ואנגלית), ועכשיו ביטלנו חיוב זה בחקיקה. הגענו למצב שברגע שאושרה ועדת דוברת בחינוך או ועדת שוחט בהשכלה גבוהה, באותו רגע ידענו שזה לא ימומש. כך גם בכל הנושאים האחרים. אישרנו בשנות ה-90 ל-30 אלף עובדים זרים להיכנס לארץ, ואחרי שלוש שנים מצאנו את עצמנו עם 300 אלף עובדים זרים.

"הכישלון בתחומים אלה יוצר לנו למעשה שתי חברות נפרדות: הראשונה היא חברת גוש דן והשנייה היא חברת יתר אזורי המדינה. לחברה הראשונה יש סקטור עסקי יעיל ומודרני ו- 20% מאוכלוסיית הילדים בארץ שהישגיהם בלימודים כמעט זהים לאלה שבמדינות המפותחות. בחברה השנייה יש סקטור ציבורי שבקושי מתפקד, לצד מחצית מכלל הילדים בארץ המפגרים בלימודיהם בהשוואה למקובל במדינות אחרות".

אתה מציין בספר שגם חלק מהאסטרטגיות כשלו. מדוע זה קרה?

"יש לכך כמה סיבות. העיקרית בהן היא משרד האוצר, שפועל לעיקור הדרג המקצועי במשרדי הממשלה השונים. האוצר לקח על עצמו את תפקיד הילד הרע והשאיר למשרדים האחרים את תפקיד הילד הטוב. לדוגמה, משרד הבריאות תומך תמיד בהגדלת סל התרופות. משרד האוצר לעומת זאת כביכול מתנגד. התוצאה היא שמדי שנה סל התרופות אומנם גדל, אבל אז בא האוצר ומקצץ במקומות אחרים שלעיתים הם חשובים בהרבה, כמו רפואה מונעת או מספר מיטות האשפוז.

בתי החולים. האוצר הפך לשוטר הרע, צילום: בלומברג בתי החולים. האוצר הפך לשוטר הרע | צילום: בלומברג בתי החולים. האוצר הפך לשוטר הרע, צילום: בלומברג

"בדרך דומה פועלים אנשי האוצר גם עם משרדי ממשלה אחרים, כמו משרדי הרווחה, החינוך, הפנים וכדומה. השרים האחרים מתלוננים על פעולות האוצר, אבל הם עצמם אינם רוצים לקבל על עצמם אחריות, כי הם יודעים שכל הגדלה בסעיף תקציבי אחד תחייב אותם לקצץ בסעיף אחר. בדרך זו נוצרת ברית של שוטים שנוחה לכל הצדדים, אבל היא גרועה ליישום שינויים חברתיים.

"גורם נוסף הוא החילופים התכופים של המנכ"לים הממשלתיים, שגורמים לכך שכל תכנון בארץ הוא רק לתקופה של שנה-שנתיים, במקום לתקופה של 5-10 שנים. כך נוצר מצב שמדינת ישראל, שבדור הראשון לקיומה בנתה ערים שלמות ומפעלי תשתית עצומים כמו המוביל הארצי, לא מסוגלת היום אפילו להשלים את הרכבת הקלה בתל אביב או את יישוב כמה אלפי המשפחות שפונו מרצועת עזה. הממשלה כמעט ואינה מתפקדת בכל מה שקשור לשינוי במערכת ההעדפות בחינוך, ברווחה, בבריאות וכדומה. למעשה הכל תקוע ואין לנו אפילו ציפיות מהממשלה שתבצע שינוי אמיתי".

מה צפוי לנו בעתיד?

"אם המדינה לא תיקח על עצמה לקבוע מערכת העדפות ותיישם אותה, צפויה שקיעה כלכלית הולכת ומחמירה שתבוא לידי ביטוי באי שוויון ובעוני הולכים ומחמירים, בהגברת האלימות בחברה, במתח אדיר בין קבוצות שונות באוכלוסיה, בירידה באיכות החיים ולבסוף גם בפגיעה בהישגי הסקטור העסקי, שלא יוכל לתפקד ביעילות כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה אינו מתאים לכלכלה של חברה מודרנית ומפותחת".

מה אפשר אם כן לעשות?

"בצד החינוך, ישראל צריכה להתמקד ביעד אחד, והוא לימודי הליבה, כך שהאוכלוסייה תתאים את עצמה לשוק העבודה העתידי, שהוא פתוח ותחרותי. לצד זה חייבת הממשלה לשנות את שיווי המשקל היחסי בין משרדי הממשלה השונים לבין משרד האוצר. כל משרד יקבל את מסגרת התקציב שלו ויוכל לתמרן בתוכה בהתאם למערכת ההעדפות המקצועית שלו, ללא מעורבות של משרד האוצר.

"לדעתי, יש גם לעצור את מסלול הורדת המיסים ולדאוג לכך שמשקל הוצאות הבריאות והחינוך של הממשלה יישמר ולא יגולגל אל כיסי האזרחים. כלומר, יש לשאוף לחזור למדינת הרווחה המודרנית כפי שהייתה כאן בשנות ה-60 המאוחרות ובשנות ה-70, עם מערכת אוניברסלית של קצבאות ומערכת בריאות וחינוך ציבורית ויעילה".

ומה יקרה אם לא נבצע את מה שאתה ממליץ לעשות?

"קודם כל צריך לזכור שהכל עדיין בידינו. אבל להערכתי, אם לא נבצע שינויים במדיניות נגלה מהר מאוד שההווה הוא אופטימי לעומת העתיד".

תגיות