משיחת יתר: חלל עמוק

ביקור במוזיאון Dia:Beacon בניו יורק הוא אחד האירועים הזכורים ביותר לאוהבי אמנות, ובעיקר לאלו שמעריצים את מיצבי הענק המושגיים שנוצרו בארה"ב בשנות השישים והשבעים. ההתרגשות מתחילה כבר בכניסה, לנוכח החלל גדול הממדים שמקבל את המבקר. בעבר שימש המבנה למפעל לייצור אריזות לעוגיות, וב־2003 הוסב למוזיאון.

מיצבי הענק שמהווים את מרבית התצוגה במוזיאון — חלקם משנים עברו וחלקם עבודות חדשות — משתלבים היטב בחללים הגדולים, ומשאירים תחושה של מרחב ואווריריות. הצופה אינו נדרש להתקרב לקירות ולהתבונן מקרוב בעבודות, להפך: המיצבים תופסים חלק נכבד מהחלל ומבקשים מהצופה להתבונן מרחוק, לתפוס במבט אחד כמה שיותר מהמוצג.

למשל העבודה "Shadows" של אנדי וורהול מ־1978–1979. מדובר בסדרת ציורים שתלויים לאורך הקירות ונראים כהעתק זה של זה, למעט ההבדל בגוונים. רצף התלייה מייצר מעין תנועה של פריימים, כמעט כמו אנימציה, ומחייב את הצופה לעמוד במרכז החדר ולהסתובב על צירו כדי לנסות ולאחד את הסיפור.

בחלל סמוך מוצג מיצב ניאון מפעים של דן פלוין, וגם פה החוויה נוצרת תוך כדי תנועה בחלל ומן האפשרות לראות את הדברים ברצף. אחד הדברים היפים במיצב הזה, התקפים גם לשאר התערוכות, הוא ההצבה החכמה של העבודות במרחב. אורות הניאון הכחולים־ורודים, המייצרים מעין סדרה של חלונות הייטק, ניצבים על רקע החלונות המודרניים של המבנה, שדרכם אפשר לראות את העצים שכבר עטופים בצבעי שלכת.

דווקא המיצב של סול לוויט, "...Drawing Series", משנות השישים והשבעים, דורש מהצופה להתקרב. המיצב מורכב מרישומים אובססיביים ומרתקים העשויים בעפרונות שחורים וצבעוניים. חלקם ממלאים משטחים של ריבועים, אחרים יוצרים צורות ספירליות, שכבות של קווים ועיגולים. כל אלו מלווים בתרשימי הבהרה, שמשמשים מעין אינדקס וגם נראים כהוראות הפעלה, בדומה ל"עשה זאת בעצמך".

העיסוק בקנה המידה נוכח גם במיצב "צפון דרום מזרח מערב" של מיכאל הייזר, שנעשה לראשונה במדבר בנוואדה ב־1967 ושוחזר במיוחד למוזיאון ב־2002. בתוך רצפת המבנה נחצבו בפלדה ארבע צורות גיאומטריות, פיסול שנוצר מריק, מתשליל של צורה. הניסיון להתקרב למיצב ולמדוד את עומקו יוצר תחושה של איום וחוסר יציבות, כאילו עוד רגע ייבלע הצופה באחד מאותם חורים שחורים.

קשה לאמוד את ערכן המסחרי של יצירות אלה, מכיוון שרובן עבודות מונומנטליות שדורשות חלל גדול ושימור אינסופי. בחלק גדול מהמקרים הערך החינוכי־היסטורי רב מהערך המסחרי. דווקא משום כך מרתק לראות כיצד קם מקום ששם לו למטרה לשמר פרק חשוב זה בתולדות האמנות, שהשפיע רבות על האופן שבו אנחנו חושבים ומבינים אמנות עכשווית.