השבוע: סייג לשתיקה

נדמה שהתאבדותו של מוני פנאן הציתה פתיל השהיה, והשבוע נפתחה החקירה. בזה אחר זה צועדים שחקני מכבי תל אביב ועסקניה בעבר ובהווה למשרדי רשות המסים. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין שומרים יודעי הדבר והמעורבים בעסקיו של פנאן על שתיקת הכבשים. החריגים שהתבטאו היו מוכנים רק לרמוז שכולם ידעו.

הרוב הגדול ירד לבונקר. ושמעון מזרחי מיישם באדיקות את הפרשנות המוכרת של שלושת הקופים, שמעט שונה מהמשמעות המקורית שטבע קונפוציוס לשלישייה: "אל תדבר רוע, אל תראה רוע, אל תשמע רוע", הנובעת מהאמונה כי העיסוק ברוע יוצר רוע. מה שנכון, אך מן הצד השני גם התעלמות או פסיביות עלולה לשכנע את הרוע או את מאזיניו בצדקתו.

לדוגמה, בקהילה היהודית בטורקיה מתוסכלים מההסברה הישראלית. בכל יום מתוודע העם הטורקי לשקר חדש, שאחריו אין תגובה ישראלית. והשקרים תופחים ושוקעים כאמיתות בתודעה הלאומית הטורקית.

מי שמסתובב בטורקיה מגלה שהטורקים לא מתרגשים כשהם מדברים על היעלמות ישראל והיהודים. עם זאת כאשר הישראלים מתעקשים לבזבז כסף אצלם, או לחלופין להציג את הישבן, כמו שעשתה השבוע בר רפאלי, הם לא מתנגדים. למה שיתנגדו? רפאלי השתתפה בפתיחת שבוע האופנה באיסטנבול ועשתה לטורקים שמח. לא רגש שמתעורר אצלם כשהם חושבים על ישראל.

לדאבוננו, לא משם תבוא הישועה. הטורקים ימשיכו לראות בחיילים ישראלים רוצחי ילדים, גם אם ישתכנעו שלבנות ישראל דדיים מרהיבים ועגבות מוצקות. זאת תוצאה של הסתה אנטי־ישראלית רציפה שמתרחשת לא רק בטורקיה. גל אנטישמיות מבהיל גואה גם במדינות שממשלותיהן ידידותיות לישראל, והמענה של נתניהו הוא גמגום מדיני וליברמן כשר החוץ. העם בחר העם קיבל, והדימוי של המדינה בשפל. אחמדינג'אד, לעומת זאת, למרות המאמצים של נתניהו, צובר נוכחות של סלב מבוקש.

השבוע לפני 14 שנים נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. למדנו אז שההסתה מסוכנת, ולא רק כשהיא באה מבחוץ. האירועים שנערכים לזכרו של רבין נועדו, בין השאר, להזכיר מה התעלמות מליבוי שטנה יכולה לגרום. 14 שנים לאחר הרצח גוברים הקולות המכנים את האירועים לזכרו פסטיבל. אותם מקנטרים (שרובם נמנים עם המתנגדים למדיניות שהוביל רבין, וזו זכותם) טועים לחשוב שמדובר בהאדרת שמו או בשימור המורשת שלו. ראוי שנזכור שהאזכרה לרבין היא נר לסובלנות, ויגאל עמיר הוא הקוף המוסת. קוף שקונפוציוס לא צייר.