גם לפטר - וגם לבקש ממני לשלם דוחות?

עברו כמה חודשים מאז נשלחתי למחוז העסוקים. תאמינו לי, במחוז הזה לא מלקקים דבש. גם לא חושבים על שום דבר אחר מלבד כסף (ולא בגלל שיש מה להשקיע) - מאיפה משיגים אותו, איך לא מתפתים לא להוציא אותו, איך להפסיק לחשוב עליו ובאופן כללי - איך משיגים דרכון למחוז השכן, שם אפשר לראות מבעד לענני הערפיח את המועסקים והמתפרנסים מהלכים עם חיוך על הפנים.

רוב הזמן, כידוע, עסוקה כמוני עסוקה בנבירה באימיילים שלה שאינם מואילים להאיר את החשכה הדיגיטלית שלה, כשפתאום נוחת לו משום מקום אימייל מסמנכ"לית הכספים של החברה ששלחה אותי למסע עם כרטיס חד כיווני אל מעבר לגבול השלווה.

לאחר בהייה של כמה דקות בדוא"ל ותהייה מתמשכת אם היא מתגעגעת אלי או אולי דואגת לי, אני פותחת את האימייל רק כדי לגלות שהיא מודיעה לי שהגיעה הודעת קנס בסך 100 שקלים מהזמן שבו ניפקו לי ליסינג, ואני מתבקשת להעביר אליה את הכסף.

שוב בהייה, שוב תהייה וחיוך מריר התפשט על פני. 100 שקלים הם אחד חלקי 20, אם לא יותר, מתקציב העוגיות המשרדי ליום. זאת אומרת שאם בגלל שהחברה תשלם את הקנס שלי מישהו יבלוס עוגייה אחת פחות באחת מהפסקות הקפה שלו - אוכל בהחלט לחיות עם זה.

ובכלל, שאלתי את עצמי, איך חברה ששווה מיליונים בשילוש פונה למפוטרת לשעבר, אחרי שגזלה ממנה את אפשרות להשתכרות של אלפי שקלים רבים בשנות העבודה הרבות שלפניה ושלחה אותה אל הכפור בלי סנטימנטליזיה מוגזמת, מצליחה למצוא את החוצפה לשלוח אימייל שלושה חודשים אחרי זה ולבקש מאה שקלים לכיסוי הדו"ח?

הם ודאי הולכים לפי הנהלים, נכון? תשלום הדו"חות מוטל על העובדים. בכל זאת, חברה לא צריכה לממן נהיגה פרועה או חניה לא חוקית. מקובל עלי בהחלט. אבל אם מגלים אדם ממדינתו – הוא עדיין נדרש לשלם מיסים? פסוק אחד בתנ"ך ממצה את זה נפלא: "הרצחת וגם ירשת?"

שני תסריטים

להלן תסריט המציאות: יושבת סמנכ"לית הכספים, מביטה בדו"ח שנחת על שולחנה וחושבת לעצמה בין לגימה לנגיסה: "הממ... נכון שעל פי נהלי החברה העובדת צריכה לשלם את הקנס, שהתקבל בזמן שהיא עוד עבדה כאן, ואנחנו, כאן בחברה, מקפידים על הנהלים. נשלח לה אימייל ונבקש ממנה מאה שקלים טבין ותקילין ובא לחברה גואל".

ולהלן התסריט המוצע: יושבת סמנכ"לית הכספים, מביטה בדו"ח שנחת על שולחנה וחושבת לעצמה בין לגימה לנגיסה: "הממ... נכון שעל פי נהלי החברה העובדת צריכה לשלם את הקנס, שהתקבל בזמן שהיא עוד עבדה כאן, ואנחנו, כאן בחברה, מקפידים על הנהלים. אבל – בכל זאת, זכור לי שהעפנו את העובדת הנ"ל מבעד לדלת ללא חבילת שי וכמה שידוע לי היא עדיין שורדת מדמי אבטלה, אז אולי נחסוך ממנה את הטרדה ועוגמת הנפש ונשלם את דו"ח בעצמנו?".

אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי וגם לא סמי-אידיאלי. יש כאלה שנותנים רק אגרוף ויש כאלה שעושים וידוא הריגה. מזל שהוא רק דרך האימייל.  בכל אופן – החלטתי באופן יוצא דופן לא לשלם את הדו"ח. עשיתי חישוב מהיר שמאה שקלים הם מחצית טנק דלק, קניה בסיסית במכולת ועוד כל מיני דברים מועילים ובעלי סדר עדיפויות משמעותי מלהעביר אותם לקופתה הגדולה של האקסית המקצועית שלי.

אז נכון שגם אני מקפידה על הנהלים והמוסר שלי הוא ללא רבב, אבל לצערי במחוז העסוקים מתקשים לפעמים לעמוד בנהלים המחמירים והכל כך צודקים של מחוז המועסקים. האם תצליחו לסלוח לי על אי תשלום הדו"ח? אני מבטיחה שכשתחזור הפרנסה למעוני אבדוק אם מאה השקלים שלי יצילו את החברה מפשיטת רגל ואז אפילו אשמח לתרום קצת יותר.