ירוק, אבל בחו"ל

היזם יובל תמיר עושה את דרכו מדי שבוע מביתו שבמושב אביחיל למפעל הפיילוט שהקים במועצה האזורית חריש־קציר. נובה ארנה, מיזם המיחזור של תמיר, הופך כל פסולת עירונית למוצרי גומי ופלסטיק לשימושים שונים באמצעות נוסחה ביוכימית מסקרנת ומבטיחה. כל כך מבטיחה, שתמיר מקבל שלל הצעות עולמיות להקמת מפעל: בגואטמלה קיבל הצעה להקים מפעל בסבסוד של דולר על כל דולר של השקעה מצדו, ובגרמניה קיבל מענק נדיב של 10 מיליון יורו על הקמת מפעל בן עשרה עובדים ויותר, ומענקים נוספים הניתנים על ידי הבנקים המקומיים.

גם בישראל אהבו את המיזם, אבל האהבה הזו מתורגמת למעט מאוד מעשים: המדען הראשי הודיע לתמיר שאזל לו המימון ל־2009. תמיר ביקש

 להקים את המפעל בסמוך למרכזי אוכלוסייה, כדי להוזיל את עלויות שינוע הפסולת, אבל במשרד להנהלת הסביבה הציעו לו להקים את המפעל במתחם התעשייה החדש בחירייה, ללא תמריצים מיוחדים. תמיר יכול, כמובן, להקים את המפעל באזור עדיפות א' ולקבל פטור ממס הכנסה לעשור, אבל כמות הפסולת המיוצרת בפריפריה קטנה מכדי להפוך את המפעל לכדאי. גם מהקרן החדשה של המשרד להגנת הסביבה, שסכומה 100 מיליון דולר, תמיר לא יקבל אגורה, כיוון שפעילות המיזם עדיין קטנה מדי.

תמיר - לשעבר קצין בשייטת 13 ומי שהוביל בהצלחה את מאבק צוללי הקישון שלקו בסרטן - אינו נרתע. "אני לא דורש מענק גדול", הוא אומר ל"כלכליסט". "אמרתי להם, 'נלך עקב בצד אגודל: תנו לי מענק קטן, ואחרי שאוכיח את שלי, נגדל ביחד'. זה לא עזר. "נובה ארנה היא עוף מוזר, אבל היא אינה היחידה: כל חברת סטארט־אפ שמנסה לפרוץ דרך נראית בתחילה כמו עוף מוזר. אבל ככה נראית חדשנות".

בגרמניה הייצור נעשה יותר נוח

 

תמיר איננו היחיד. עוד חברות סטארט־אפ ישראליות בתחומי הקלינטק והציוד הרפואי הגיעו לשלב בשלות, שבו הן מעונינות בייצור משלהן. בניגוד לחברות האלקטרוניקה והתקשורת, שמעבירות את הייצור למיקור חוץ בסין או בטייוואן, חברות הציוד הרפואי והקלינטק מעדיפות להשאיר את הייצור בידיהן: ראשית, כיוון שהן מייצרות בנפחים קטנים יותר ובמורכבות גבוהה יותר, ושנית, כיוון שהן ניצבות בפני דרישות איכות קפדניות מרשויות דוגמת ה־FDA האמריקאי.

שורה של חברות, כגון ונטור, מדינגו ואינספייר MD (בתחום הציוד הרפואי), ובטר פלייס, סולאראדג', בי סולאר, MST וזנית' סולאר (בצד הקלינטק), בוחנות להקים מפעל משל עצמן. רובן מעוניינות להקים מפעל בקרבת הבית - אך מרביתן כבר בודקות ברצינות אפשרויות מחוץ לישראל.

סנוניות ראשונה היא אינספייר MD, שקיבלה מממשלת קזחסטן שטח של 1,000 מ"ר להקמת מפעל לייצור 100 אלף סטנטים בשנה, שיעסיק מאות עובדים. כל המימון להקמת המפעל בא מידיים זרות, רובו הון ממשלתי.

גם בי סולאר, המפתחת פתרון ייחודי של פאנלים סולאריים דו־צדדיים, רצתה להקים מפעל בישראל, אך התמריצים שהוצעו לה בגרמניה הכריעו את הכף. "אני מצר על כך שזה לא קרה כאן", אומר איל קישון, שותף מנהל בקרן ג'נסיס, בעלת המניות המרכזית בחברה. "בענפי ההייטק המסורתיים לא מקימים בישראל מפעלים, אבל בתקופה האחרונה נוצרה הזדמנות לבנות תעשייה שתכלול מסה של חברות". המענקים הניתנים לבי סולאר ולדומותיה בגרמניה מגיעים עד השתתפות של 50% מהוצאות הקמת המפעל, הנמדדות בעשרות מיליוני דולרים.

הצעה דומה קיבל גיא סלע, מנכ"ל חברת סולאראדג' שפיתחה שבבים להגברת הניצולת של פאנלים סולאריים: בגרמניה הוצע לו מענק של 50% מעלות הקמת המפעל, והשתתפות בעלות העסקת העובדים והתחזוקה. לדבריו, ההצעות האירופיות עדיפות על התמריצים הניתנים להקמת מפעלים בישראל. "מחצית שכרו של עובד בגרמניה זולה יותר מהעסקת עובד ישראלי", הוא אומר.

אלעזר זוננשיין, מנכ"ל חברת הציוד הרפואי מדיגוס, בחר להקים בישראל את מפעל הייצור שלו, המעסיק 30 עובדים — גם בגלל ציונות, הוא אומר, אבל גם כדי שמחלקת הפיתוח תוכל לעבוד בצמוד לייצור. "לסטארט־אפים צעירים קשה מאוד לפתח את התעשייה כאן", הוא אומר. "מדיגוס קיבלה פטור ממס לעשור, אבל במציאות של תעשייה שמחייבת השקעת הון עתק בכל כמה שנים, זה לא מספיק".

מתמרצים על הנייר

 

לחברות הסטארט־אפ, כמו לכל חברה המעוניינת להקים מפעל בישראל, עומדות כיום כמה תוכניות תמריצים מרכזיות, הניתנות על ידי רשות המסים או משרד התמ"ת (המפעיל הן את מרכז ההשקעות והן את המדען הראשי); אלא שהחוק, מתברר, הוא בגדר אות מתה: רוב הכסף של המרכז לעידוד ההשקעות תקוע בצנרת האוצר.

"מי שהולך להקים מפעל בישראל צריך להביא את הכסף בעצמו", אומר רו"ח נדב גיל, מנהל מחלקת תמריצים בינלאומיים במשרד דלויט בריטמן אלמגור זוהר. "גם אם קיבלת הבטחה להשתתפות ממשלתית של 24% בעלות ההקמה, ייקח לך שנים עד שתקבל את המענק. מסלול המענקים עדיין קיים מבחינת החוק, אך התרוקנותו מתוכן גורמת לישראל לפגר אחרי העולם, והביורוקרטיה באישור הבקשות אינה מועילה כאן".

איתי יחזקאלי, הכלכלן הראשי של המרכז להשקעות במשרד התמ"ת, מסתייג מההאשמות. "התנאי להשקעה הוא תעשייה מוטית יצוא", הוא אומר, "ואת זה אי אפשר לומר על תעשיית מיחזור הפסולת או הקלינטק".

זה עניין נקודתי. התמונה הרחבה היא שכל ההטבות הישראליות ביחד אינן מצליחות להתחרות בתמריצים המוצעים לחברות בחו"ל.

"זה נכון שיש מדינות שנותנות יותר, אבל אנחנו נאבקים על כך מול האוצר".

ההייטק הלך. עכשיו גם הקלינטק יברח

 

גם אהרון מנקובסקי, יו"ר איגוד תעשיית ההייטק, אינו אופטימי. התעשיות החדשות, הוא חושש, יוותרו על ישראל - בדיוק כפי שוויתרה תעשיית ההייטק. "התעשיות חדשות אינן מיומנויות בייצור סדרתי, אז הנטייה היא להקים את המפעל בתוך החברה. כך זה היה לפני 20 שנה בתחום האלקטרוניקה. לאורך זמן נראה נהירה גם של מפעלים כאלה לחו"ל".

"אנחנו כבר נקים את המפעל שלנו בגרמניה, אבל יש כאן סיכוי להקים תעשיית קלינטק מקומית", אומר קישון. "המדינה יכולה לתכנן תוכנית רוחבית בלי להשקיע מיליארדים. גם 20 מיליון דולר מספיקים לחברה. המדינה יכולה להחליט שאין לה משאבים לכך ולהעניק תמיכה למדען הראשי, וזה בסדר, אבל כדי לבנות כאן תעשייה שלמה, צריך להביא בחשבון גם את הבנקים, את הקרנות ואת התוכנית להון חוזר".