אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דו"ח טכנולוגי: בלוגוספירה תחת דיקטטורה צילום: בלומברג

דו"ח טכנולוגי: בלוגוספירה תחת דיקטטורה

בלוגרית קובנית נרדפת על ידי המשטר, העובדות שהניו יורק טיימס בחר להתעלם מהן מהוות תזכורת נוספת לחשיבות הבלוגים, חוק למניעת גישה לפדופילים לרשתות חברתיות נכשל, והווירוס הנבזי ביותר עד כה

09.11.2009, 12:40 | יוסי גורביץ

אביב-אכזב

כשמסר לפני כשנה וחצי פידל קסטרו בידיים רוטטות את מוסרות השלטון בקובה לידי אחיו ראול – ככה זה ברפובליקות עממיות דמוקרטיות – היו מי שקיוו שהדבר יביא ל"אביב", כמו האביב הידוע של פראג. מי שחשב על כך שכח איך נגמר האביב של 1968.

בעקבות חילופי השלטון, תושבי קובה הורשו לרכוש מחשבים והתחילה סצינה ערה של כתיבת בלוגים ביקורתיים-למחצה על המשטר. עם זאת, לרוב הקובנים לא היה ולא יהיה כסף לרכישת מחשבים. אֵם הבלוגוספירה הקובנית, יואני סאנצ'ס, למדה על בשרה את גבולות הסובלנות של המשטר.
מצאו את ההבדלים. שליט קובה החדש, ראול קסטרו, צילום: בלומברג מצאו את ההבדלים. שליט קובה החדש, ראול קסטרו | צילום: בלומברג מצאו את ההבדלים. שליט קובה החדש, ראול קסטרו, צילום: בלומברג

ביום שישי האחרון, דיווחה סאנצ'ס, היא ובלוגר אחר, אורלנדו לואיס פארדו, נחטפו על ידי אנשי המשטרה החשאית, שגררו אותם לרכב סמוך והחלו לתקוף אותם פיזית – קרי, הכו אותם בפניהם ובגופם תוך שהם מנסים לחנוק את סאנצ'ס – תוך שהם צועקים שהבלוגרים הגזימו בביקורת שלהם ובאופן כללי מתנהגים באופן שהיה מעורר קנאה בקומיסרי ההסברה שלנו. שני הבלוגרים היו בדרכם לצעדה כנגד אלימות, מה שממש לא מצא חן בעיני משטר מחנות הריכוז שמדרום לפלורידה. כשעוברים ושבים ניסו למחות, התוקפים היסו אותם ואמרו שמדובר ב"מהפכני נגד", קוד ותיק לאויבי משטרים קומוניסטיים באשר הם.

לאחר שלב האלימות, הוסעו הבלוגרים ברחבי הוואנה, ולאחר שהוזהרו שוב לא לעצבן את המשטר, שוחררו. הבלוג של סאנצ'ס מתסכל לעתים קרובות את המשטר, שמנסה לחסום אותו. ואחרי שלב הביקורת, חובה לציין שלפני חמש שנים בלבד סאנצ'ס היתה נעלמת לאיזה גולאג בג'ונגל ואף אחד לא היה יודע. התקדמות, אחרי הכל, עכשיו כשפידל קסטרו נאלץ להפוך לבלוגר בעצמו.

ועוד תזכורת לחשיבותה של הבלוגוספירה

 

לראול קסטרו יש ממה לדאוג. אחרי הכל, אמינות העיתונים הממשלתיים של קובה בעיני הציבור נוגעת ברצפה, ובצדק. סאנצ'ס מספקת שירותי מידע חלופיים ומועילים. אבל, לפני שנתחיל שוב לגחך על העיתונות הקומוניסטית, על שלל הידיעות האופטימיסטיות שלה על יבול שיא, צריך לזכור שמצבה של העיתונות המערבית רע מתמיד.

בשבוע שעבר חשף המגה-בלוג טקראנץ' שערוריות במשחקים ברשת החברתית פייסבוק, בעיקר של חברת זינגה, שעושה תרגיל מלוכלך אחרי תרגיל מלוכלך ומשתפת פעולה עם נוכלים שמוציאים כסף מהמשתמשים בתואנות שווא. טקראנץ', שבנימוס נאמר שהמוניטין שלהם מפוקפק, הוכיחו סוף סוף יכולת עיתונאית אמיתית, נפלו על זינגה כמו בולדוג בהתקף ולא הניחו לחברה. בסוף השבוע, הם מצאו עוד לכלוך, ודברים הגיעו לכדי כך שפייסבוק נאלצה להתערב ולהשעות את המשחק החדש של זינגה, פישוויל. בפארמוויל הוותיק, על 60 ומשהו מיליוני המשתמשים שלו, לא העזה פייסבוק – בינתיים – לגעת.

בקיצור, עבודה חשובה ורצינית מצד טקראנץ'. אז מה הבעיה? הבעיה היא ששלשום פרסם הניו יורק טיימס כתבה על טובין וירטואליים, שדיווחנו עליה גם בערוץ הזה, והעניק הרבה מאוד פרסום לזינגה ולמשחקיה. אבל, בניגוד אלינו, הניו יורק טיימס לא טרח להתייחס לשערוריות שסביב זינגה.

וזה, מציין העיתונאי דן ליונס, בדיוק ההבדל בין העיתונות הישנה ובין העיתונות החדשה. טקראנץ' התנהגו כמו בולדוג וביצעו שירות ציבורי; הניו יורק טיימס היו מנומסים וביצעו טיוח. לטיוח הזה יש משמעות: זינגה מתכוננת להנפקה בשנה הבאה, והכתבה בניו יורק טיימס היתה שווה לה מיליונים. העיתונאים, הוא מזכיר, התחילו בתור Muckrakers, "גורפי זבל". זה לא היה כינוי גנאי; זה היה השם שהעניק להם טדי רוזוולט בתור הזהב של הפרוגרסיביזם, כשעיתונאים עמדו בראש החץ במאבק בתאגידי הענק ובקשרי ההון שלטון. זה מה שעיתון צריך להיות – וזה תפקיד ששמור יותר ויותר לבלוגרים.

החוק הבריטי מתקשה להתמודד עם פדופילים מקוונים

 

בארה"ב, אם אדם מוגדר כעבריין מין, הוא יכול לנשק את החיים שלו לשלום – הסיכוי שלו לנשק משהו אחר מצומצם מאוד. על עברייני מין חלה חובת רישום, והרישום הזה פומבי. כלומר, ברחוב שבו מתגורר עבריין מין כולם יידעו מי הוא. זכויות השימוש שלו ברשת מצומצמות מאוד, וכל הפרה של התנאים תביא לבעיטה חזרה לכלא.

בחלק ניכר מהמקרים מדובר בהיסטריה מוגזמת, ולעיתים ההגדרה ל"עבריין מין" היא בלתי שפויה: קטינים שביצעו יחסי מין בהסכמה, למשל, מסתכנים מאוד – במיוחד במדינות הדרום. אבל ברוב המקרים מדובר בצעד הגיוני לגמרי. שיעור הרצידיביזם – הפושעים החוזרים לסורם – של פדופילים גבוה הרבה יותר מכל עבירה אחרת. הם פושעים מועדים.

משרד הפנים הבריטי הודיע באפריל שהוא יילך בעקבות עמיתיו מעבר לשלולית, ויאסור על פדופילים להתחבר לרשתות חברתיות, שנחשבות למדגרה לקורבנות. השבוע הודיע המשרד בשפל רוח שזה כנראה לא יקרה: חוקי זכויות האדם הנוקשים של בריטניה מגדירים צעד כזה כפגיעה בזכויותיו של הפדופיל. בית משפט כבר אסר על פרסום פרטיהם של פדופילי בריטניה. אבל, היי, יש מאגר מידע שלהם – כך שרק צריך לחכות עד שידלוף.

ואולי טוב שכך שהצעד הזה נכשל. כפי שהמדור הזה לא נלאה להזכיר, יש הרבה מאד היסטריה בתחום, והרשת נתפסת כמין יער אפל שחלק ניכר מאוכלסייתו צד ילדים להנאתו. זה לא המצב, רחוק מכך. כפי שהראו מחקרים, הסכנה ברשת לקטינים איננה פדופיליה אלא בריונות; והמקום המסוכן ביותר לילד נותר הבית, ואחריו בית הספר.

ואם כבר פדופיליה....

הווירוס הנתעב ביותר

אם היה צדק, ליצרני וירוסים היה מקום מיוחד במעגל העשירי, החדש-דנדש, של הגיהנום. הסוג הנתעב במיוחד של יצרני וירוסים שנחשף לאחרונה מצריך מעגל גיהנום משלו, כי אף אחד לא יסכים להיות איתם שם.

אם עד כה התמקדו החלאות הקטנות בוונדליזם לשמו ובגניבת מספרי כרטיסי אשראי, עכשיו נוצרה ברית טמאה ביניהם ובין פדופילים. האחרונים משתמשים בווירוס כדי לאחסן את החומר הפורנוגרפי שלהם על מחשביהם של אנשים חפים מפשע. אחרים משתמשים בווירוס הזה כדי להפליל אחרים. הולך לו אדם מן היישוב, ויום אחד נופלת עליו חוליית משטרה חמושה היטב, מוצאת במחשב שלו את מה שחשבה שתמצא – ועכשיו, לך תסביר שאתה אפילו לא ידעת שזה שם.

בעיה נוספת היא ש"וירוס עשה את זה" היא אכן טענה נפוצה מאד בקרב אנשים שפורנוגרפיה פדופילית נמצאת על המחשב שלהם. תחקיר מעמיק של AP גילה שורה של מקרים שבהם אנשים הועמדו לדין באשמת החזקת חומר פדופילי וזוכו בשל הווירוסים שאכן שלטו במחשבים שלהם; מותר לתהות כמה אנשים כל כך נבהלו, שהם מיהרו לחתום על עסקות טיעון. שהרי גם אם חשוד כזה יילחם על שמו, ויזוכה לאחר זמן - אפשר לומר בבטחון שהחיים שלו הלכו.

פדופילים מתוחכמים יכולים לנצל בוטנטים ו-ווירוסים אחרים כדי לנצל מחשבים אחרים לצרכי גלישה באתרי פורנוגרפיה. אחרים יכולים לעשות זאת כדי להפליל יריב או שונא. עדכנו את האנטי-וירוס שלכם, אנשים.

קצרצרים

התולעת הראשונה הגיעה לאייפון, והיא פוגעת בינתיים רק במי שיש לו אייפון פרוץ שלא טרחו לשנות את הסיסמה הבסיסית של הג'יספון. מדובר, בינתיים, בתולעת לא מזיקה במיוחד שבסך הכל מציגה את פרצופו של אליל שנות ה-80 ומתיחות יוטיוב, ריק אסטלי. התולעת נקראת ikee, קשה מאוד להסיר אותה, והתמונה מגיעה עם הכיתוב Ikee is never going to give you up, הפניה ברורה ללהיט המלוקק של אסטלי. אלה החדשות הטובות; הרעות הן שהשמנדריק הבא שינסה את התרגיל הזה עשוי להיות זדוני יותר.

ובחדשות רעות לאייפון אחרות, ספקית הסלולר ורייזון ממשיכה להיכנס בו ראש בראש, ואחרי פרסומת ה-iDon't שלה (שקידמה את הסלולרי החדש שלה, דרויד) היא יוצאת בפרסומת שמראה את האייפון כצעצוע באי הצעצועים הדפוקים. הסיבה: כיסוי הדור השלישי העלוב, אליבא דוורייזון, של AT&T, השפוטה של אפל.

הבוקר פורסם שהישראלים שונאים את חברות הסלולר יותר מאשר את הבנקים. ובכן, זה בגלל שישראלים הם צרכנים גרועים. באוסטרליה, המקבילה של הרשות להגנת הצרכן – שמאחר ואיננה ישראלית, יש לה שיניים של ברקודה – הבהירה שהיא תומכת בהצעת חוק שתאסור על ספקיות סלולר להתחיל לדחוף למשתמש כל מיני "תוכני פרמיום" להורדה. משתמש שירצה תוכן כזה, יצטרך לבקש אותו ישירות ואישית, ולציין שהוא מודע למחיר ומוכן לשלם אותו. כלומר, ברירת המחדל של המשתמש תהיה "לא". איגוד חברות הסלולר האוסטרלי זועק חמס, כמובן, אבל התמיכה של הרשות בחוק כמעט מבטיחה את מעברו.

זוכרים את לארי אליסון, האיש והיאכטה? ובכן, היאכטה שלו איבדה תורן, ולא סתם תורן – כזה ששווה עשרה מיליון דולרים. לא ברור מה גרם לתועבה להישבר, אבל הוא נשבר. אל דאגה – לאליסון יש שני תרנים להחלפה.

ובחדשות ספנות משובבות נוספות, קבוצה של משמרי סביבה בנתה לעצמה סירת מנוע אימתנית, שנראית כמו משהו שיצא מסרט באטמן וצבועה בצבע דוחה-מכ"מ. המטרה: התקרבות שקטה לספינות ציד לווייתנים יפניות והצקה לצוות שלהן. כפי שמציין בלוג הגאדג'טים גיזמודו, עם זאת, צבע דוחה-מכ"מ עדיין לא דוחה צלצלים.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות