אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מדוע ספורטאים פופולריים? צילום: עידו לביא

מדוע ספורטאים פופולריים?

ספורטאי צריך להיות אמין, חביב, צנוע, מרגש ומקסים. מישהו שנרצה לשתות איתו בירה. והחיוך המושלם עוזר. כמובן. אלו דברים שחסרים לאנשי הספורט הבולטים בישראל

12.11.2009, 10:02 | אסף רותם

שון ג'ונסון. השם הזה לא אומר היום דבר לאיש בישראל, אבל מאחוריו עומדת הדמות הספורטיבית האהודה ביותר באמריקה — כך קובע סקר של חברת המחקר מקליפורניה אי־פול. סקרים מסוג זה מהווים שורה חשובה בקורות החיים של אתלט כאשר הוא ניגש לחתום על חוזים מול נותני החסויות, כך שהסוכנים של ג'ונסון יכולים לחכך את ידיהם בחמדנות יתרה. ולאוהדי הספורט בארץ נותר רק לתהות מי זה שון ג'ונסון?

פלאשבק. יולי 2008. בייג'ינג. הקרב בהתעמלות קרקע בין הסיניות לבין האמריקאיות. כן. כן. היה שם משהו כזה. ושון ג'ונסון היתה זו שחזרה עם הזהב, אחת ממדליות הזהב האמריקאיות המעטות באולימפיאדה האחרונה. מאז הספיקה לזכות גם בתוכנית הדבש והמתיקות האמריקאית "רוקדים עם כוכבים", שנוהגת להציף את שורותיה בדמויות "חיוביות" בלבד.

אז מה הופך אותה, חיננית וטובת לב ככל שתהיה, לבחירת לבם של האמריקאים? במילה אחת — אמינות. מאז זכייתה באליפות, ג'ונסון חתמה אמנם על חוזי פרסום עם התאגיד החביב מקדונלד'ס — אחרי הכל, גם מתעמלות אוכלות מעת לעת — ועם דיאודורנט סיקרט. וזה לזכותה. היא לא ניסתה לסחוט מהלימון הזה יותר מדי. היא לא רדפה אחרי כל חוזה פרסום. והיא הוכיחה דרך הניצחון בתוכנית ריאליטי שהכישרון שלה מגוון. שיש לה סטייל. שהיא נכנסת ללב ונדבקת אליו.

נו, אז הבנתם. בשביל להיות אהוד באמריקה צריך לשדר שיש אדם אמיתי מאחורי הדמות הטלוויזיונית. אדם עם ערכים, או כמו שתיארו זאת ב"פורבס" — "אדם שהייתם רוצים שיהיה החבר שאתם שותים איתו את הבירה שלכם". ואנחנו נוסיף, שבאמריקה ראוי שאדם כזה יהיה בעל חיוך מושלם. זה אף פעם לא מזיק.

שון ג שון ג'ונסון. נתפסת כחמודה, מקסימה וחביבה | צילום: איי פי שון ג

קורט, תעשה לי ילד

אז מי עוד ברשימה? מקומות 2 עד 4 מוקדשים לספורט בעל החשיפה הגדולה ביותר — פוטבול. לארי פיצג'ראלד, התופס (רסיבר) המעולה של אריזונה קרדינלס, נתפס כ"מלהיב ורבגוני". אחרי האיש שמוסר לו את הכדור — קורט וורנטר, הקוורטרבק של אותה אריזונה.

וורנר נתפס כאמין וכמנוסה. אך עם כל הכבוד לשני האתלטים המצוינים הללו, והערכים היפים שהם משדרים, אין ספק שהביקור האחרון שלהם בסופרבול, ביקור שנצפה על ידי 100 מיליון אנשים, הוא זה שדחף אותם לקדמת הבמה בעיני האוהדים.

עוד ברשימה: סטיב יאנג, פעם הקוורטרבק שהחליף את ג'ו מונטנה בסן פרנסיסקו. מאז נהפך יאנג לכוכב אדיר בזכות עצמו, והיום הוא פרשן טלוויזיה בעל חיוך של מיליון דולר. שוב, זה אף פעם לא מזיק.

כמה שמות ברשימה מוכרים יותר לנו, הישראלים: כריס פול, הרכז המלהיב של ניו אורלינס הורנטס (כדורסל). רפאל נדאל, שהוא חתיך ורגשן ולטיני, אם לא ידעתם. וגם טייגר וודס, שחקן הגולף והספורטאי העשיר בעולם, שכנראה החיוך שלו, שדומה יותר לצחוק הצבועים בסוואנה האפריקאית, עדיין מצליח לדבר אל לבבות האמריקאים.

אז מי מקביל בישראל לאותם ספורטאים אהודים? שאלה מצוינת. שימו לב לטאלנטים של הבנקים וחברות המזון וכל שאר המפרסמים הדומיננטיים. אין שם ספורטאים. זה משום שכולם נזהרים מלגעת באתלטים הישראלים, להוציא את רגעי הזכייה — אם במדליה ואם בתחרות אחרת.

וכעת נסו לדמיין ספורטאי אחד בארץ שהייתם רוצים ללכת איתו לבירה. תחשבו על המבוכה שיגרום לכם הג'יפ השחור עם הפנסים המסנוורים שהוא יבוא איתו לפגישה שלכם בפאב השכונתי. ותחשבו על השיחה איתו, שבחצי ממנה עינו דבוקה לבבואתו במראה. כן, ספורטאים ישראלים משדרים ריכוז עצמי שלא היה מבייש את פריס הילטון. ומוסר עבודה, אמינות, ניסיון? אין כמעט שם אחד שיכול לקפוץ לראש.

יוסי בניון, למשל, הוא מותג של הצלחה, ולוהק לתפקיד מרגש בפרסומת של גבינה צהובה. לפני עשור. עם אברם גרנט, כן, גם הוא לא ממש חבר לבירה, ובכל מקרה הוא יותר בקטע של קוויאר. עכשיו תחשבו על יוסי בניון מוכר טנדר או כל רכב אחר. בלתי אפשרי. שחקן שנפצע כל משחק שני אינו משדר עמידות. ולכן אין מה להתפלא כאשר במקדונלד'ס בחרו כטאלנטים ספורטאים שתלו את נעליהם — חיים רביבו ואייל ברקוביץ'.

החיוך של שליימל'ה

ובכל זאת, בואו ננסה לדלות כמה הקבלות איכותיות. האח התאום שהופרד בלידתו מסטיב יאנג, הפרשן של הפוטבול, חייב להיות שלמה שרף, פרשן הכדורגל של ערוץ הספורט ובעבר מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. גם הוא, כמו יאנג, מהפנט בצניעותו על המסך, וגם הוא, כמו יאנג, מדבר מניסיון של שנים ברמה הגבוהה ביותר. והכריזמה אותה כריזמה. וחיוך מיליון הדולר — אותו חיוך. כמעט.

במקום גבוה אחר תמצאו את התאום האבוד של התופעה לארי פיצג'ראלד, אותו אתלט־על מקבוצת הפוטבול אריזונה קארדינלס: יניב גרין. הסנטר השישי של מכבי תל אביב אמנם לא רואה הרבה דקות משחק, אך מהרגע הראשון שהפציע לשמי הכדורסל הישראלי לא היה ספק בקשר ליכולתו האתלטית. ספקות אחרים עלו פה ושם בנוגע ליכולתו לתפוס כדור שנמסר אליו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. ולדברי שחקני מכבי, גרין מקדיש זמן רב מאוד להופעתו, מה שעולה בקנה אחד עם כוכבי פוטבול שחורים רבים.

לקורט וורנר, אדם שמשדר אמינות וניסיון, מצאנו תאום זהה בדמות הכדורגלן שמעון גרשון, שחקן הגנה שהניסיון שלו רב כל כך עד שאינו מרגיש עוד צורך לשחק הגנה. ובל נשכח שיש משהו שמבטא נאמנות אמיתית לעצמך כאשר אתה עושה את המעבר מהפועל תל אביב לבית"ר ירושלים.

גם אם יש עוד רבים וראויים, האחות הזהה של שון ג'ונסון היא האחת והיחידה, הטניסאית שחר פאר. כמו ג'ונסון, גם פאר מצטיינת בטורנירים הגדולים, וכמוה, מי מאיתנו לא היה שמח לחלוק איתה בירה. או שלא. גם חיוך מלא שיניים לבנות זה נחמד, ונחמד גם לשחק בסבב הנשים של הטניס ולעורר ציפיות בקרב הקהל ההולך וגדל של חובבי הענף הזה בארץ. אבל זה לא פשוט, אחרי הכל, לשחק מול קהל. כן, בשביל להיות ספורטאי פופלארי צריך גם להיות מוצלח.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

7 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

4.
שכחת כמה
דודי סלע [תודה מס' 3!], יוסי בניון [נכון, לא הכי פיזי, אבל הוא אחלה], עודד קטש, גל פרידמן... יש עוד הרבה ברשימה הזאת, תודה לאל. באת עם אג'נדה - ספורט ישראלי זה באסה, ואני רוצה להתייחס לזה. זה קל להשמיץ, מאוד קל [במיוחד כשיש כל כך הרבה דוגמאות לחיזוק הטיעון]. אבל למצוא את הקרן אור, לטפח אותה ולגרום לאנשים לנסות להיות טובים יותר? לא... זה לא לרייטינג. גם לי יש אג'נדה - פרסום ישראלי זה באסה. כן כן, להוציא את הפרסומות של יס ועוד כמה הברקות פה ושם, אנחנו בשממה. אתה מודד הצלחה לפי הסכמי חסות עם ספורטאים? אז הנה כמה עובדות: 1. הפרסום בארץ לא מפותח - אף אחד לא לוקח ספונסרשיפ כמשהו מעבר למעשה צדקה. 2. אותו אייל ברקוביץ הרביץ להורה שירד על הילד שלו במשחק נוער. אחלה תדמית למקדונלדס. 3. אני מתערב איתך שעל כל שם שציינת פה לטובה יש 10 שאפשר לציין לרעה בספורט האמריקאי. 4. שהאמריקאים יתבשמו בספורט המופתי שלהם [לרוב שחקני הבייסבול יש חתיכת כרס], וישאירו אצלהם דמויות שילדים מעריצים כמו פאריס הילטון, בריטני ספירס ודומיהם. בוא לא נהיה ארה"ב, סבבה?
אלכס  |  12.11.09
לכל התגובות