מינהל תקין
פרשת היו"ר המודח בדיסקונט מראה שהמערכת הבנקאית לא למדה דבר במשך רבע מאה
מאז ימי אלטלנה כמעט שלא נראו בארץ מנהיגים עם שיעור קומה שקבעו באופן חד וברור את גבולות אחריות הריבון. למעשה, מנהיג האחרון שהפגין סוג של נחישות שלטונית אמיתית, צוין לאחרונה יום השנה ה־14 להירצחו.
הרפיסות השלטונית לא באה לידי ביטוי רק בעניינים הביטחוניים והמדיניים, אלא גם בעניינים הכלכליים. כמו לכל סיפור כלכלי עסיסי, גם לדרמות הבנקאיות יש שורשים עמוקים וקדומים, בדמותם של פרשת ויסות המניות ודו"ח בייסקי המפורסם.
חלק מגיבורי אותם ימים, אגב, נמצאים בינינו עד היום: דניאל פרידמן, שר המשפטים עד לאחרונה, ישב בוועדת בייסקי שנזפה בעובדי ציבור במשרד האוצר, בבנק ישראל ובאחרים, וקבע כי נהגו ברשלנות ובחוסר אחריות. הפרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים הנוכחי, שימש אז בתפקיד מנכ"ל משרד האוצר ואילו גליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי, שימשה אז כממונה על הבנקים בבנק ישראל.
הלאמת המערכת
נראה שגם אז לא היתה משמעות רבה לתובנות ולמסקנות של ועדות החקירה, אך הירושה הגדולה האמיתית של שנת 1983 היא הלאמת מערכת הבנקאות, שאיתה אנו מתמודדים עד היום.
סביר היה לצפות שבתוך רבע מאה נשכיל ונלמד משהו בניהול המערכת הבנקאית באופן שישרת את טובת הציבור הרחב, לא כל שכן כאשר המדינה מחזיקה הלכה למעשה בנתחים גדולים ממערכת הבנקאות הישראלית. מדובר בהגברת התחרות בין הבנקים לבין עצמם, פתיחת הענף לקבוצות מחו"ל, שקיפות לצרכן ולמשקיעים ועוד כהנה וכהנה.
אולם, מה ניתן לצפות מהנהלתה של המערכת הבנקאית ומבעליה, כאשר נגיד בנק ישראל בכבודו ובעצמו מסרב לחשוף מה הביא אותו להדיח את יו"ר הבנק הגדול במדינה. היכן המנהיג הנחוש שיעמיד אותו על טעותו?
שום דבר לא השתנה
אירועי העת האחרונה בפרשת בנק דיסקונט, משפחת ברונפמן והיו"ר המודח שלמה זהר זועקים לשמים. אם היה צורך להדיח את היו"ר מסיבות ראויות, מדוע לא דווח לציבור מהן אותן סיבות? ואם הסיבות לא היו ראויות, מדוע המפקח על הבנקים והחשב הכללי לא יצאו בהודעה משותפת בנידון לאחר פגישתם עם בעל השליטה בבנק, מתיו ברונפמן?
ודבר נוסף, הפיצוי הנוסף שקיבל ברונפמן תמורת הסכמתו לעזוב את תפקידו, היא משהו שהדעת לא מוכנה לסבול. בייחוד, כאמור, כשהמדינה עצמה מחזיקה בנתח משמעותי בבנק.
איך אמרנו? רבע מאה עברה, ולא למדנו דבר.
הכותב הוא אנליסט באלטשולר שחם
4 תגובות לכתיבת תגובה