מוזיקה: כובשים (שוב) את אמריקה

רבע מאה אחרי שכבשו את ארצות הברית בפעם הראשונה, חברי יו־2 נהנים כעת מסיבוב נוסף אצל הינקים במסע ההופעות "360 מעלות", ששובר שיאי מכירות. ההצלחה הזו מפתיעה כפליים כשבוחנים את המספרים. בעוד בונו, דה אדג' וחבריהם לא מתקשים למלא אצטדיונים של 80 אלף מושבים, שוק ההופעות בארצות הברית נמצא באחת מתקופות השפל שלו. אמנים כמו קיד רוק, רוב תומס, סנופ דוג, מיילי סיירוס והלהקות קיס וקריד חותכים מחירים (15.75 דולר לכרטיס במקום 39.50 דולר), וחלקם אפילו יוצאים במבצעי שתיים במחיר אחת. המנהל של להקת קיס, דון מקגיי, הסביר לכתב ה"רולינג סטון" שחלפו הימים שבהם אפשר היה לדרוש ממשפחה להוציא בערב אחד 400 דולר על ארבעה כרטיסים.

כאמור, המציאות העגומה הזו חולפת מעל הראש של יו־2. הלהקה שנחשבה עד לפני כמה שנים למי שהיתה, הפכה בחצי השנה האחרונה לבועטת ורלבנטית כמעט כמו ב־1984, כשהציגה לעולם את "The Unforgettable Fire" והשאירה אותו עם לסת שמוטה. הופעתם בלייב אייד כמה חודשים לאחר מכן כבר סתמה את הגולל על פרק האלמוניות בחיי הלהקה. מי שעד אז עסקה בעניינים איריים פנימיים, למשל ב"Sunday Bloody Sunday", פנתה כעת לאנשי העולם החדש עם שירים על הבית - "In the Name of Love)) Pride" על מרטין לותר קינג ו"Elvis Presley and America" - ואלו זיכו אותה בתואר "הלהקה הגדולה בעולם". צמד המפיקים דניאל לנואה ובריאן אינו, שיהיו אחראים בהמשך לכל להיטי האולפן של יו־2, רקחו באלבום צליל ששילב בעיטה עם ליטוף, ובמילים אחרות: אנרגיות רוקנ'רול המנוניות שתורגמו במהרה למיליוני דולרים בקופות.

האזנה למהדורת 25 השנה של "The Unforgettable Fire" (יבוא: הליקון) מצליחה להצית מחדש את האש הזו. השירים, שחלקם נוגנו רק לאחרונה באצטדיוני ארצות הברית, נשמעים חזקים מאי פעם, והמסרים המחבקים של בונו - שאז עוד לא נתפסו כמעיקים - חוזרים להלום ברקות. עידן הלהקות הגדולות, שיו־2 של שנות השמונים היתה הנהנית העיקרית ממנו, כבר חלף. שיתוף הקבצים והמיתון הפכו את התעשייה על פיה. אבל כל זה לא משפיע על יו־2 - היא מוציאה מחדש את האלבומים הישנים ומתכוננת לחלק האירופי של הסיבוב הנוכחי, שאליו לא תתקשה למכור מושב גם ב־100 יורו.