טוב או רע לורמוס

אם תושלם עסקת מכירת פסגות, הרי שאלת עיתוי העסקה עבור מנכ"ל בית ההשקעות רועי ורמוס היא בלתי נמנעת. תשאלו את גבי רביד. רביד היתה המנכ"לית הקודמת של פסגות, לפני ורמוס. היא היתה השליטה הבלתי מעורערת של אימפריית ניהול ההשקעות בבנק לאומי, עד שנת 2006 שבה נאלץ הבנק להיפרד מהבעלות בפסגות ומכר את בית ההשקעות לקרן יורק.

אף שרביד נחשבה מנהלת מוצלחת, שהזניקה את פסגות להישגים מרשימים, היא נאלצה לפנות את כיסאה - כי בסופו של דבר הכל אישי. רביד לא הצליחה להסתדר עם שלטון הבעלים החדש - קרן יורק בראשותו של ג'רמי בלנק הצעיר. בלנק, בשנות ה־30 לחייו, לא ממש היה הסגנון של רביד, מנהלת מנוסה שכבר למדה דבר או שניים בחיים. אלא שהעיתוי לא פעל לטובתה. באותה תקופה התנהלה החקירה של רשות ניירות ערך נגד פסגות, בחשד כי בית ההשקעות העניק הטבות ליועצים בבנק לאומי בתמורה לשיווק מוצריה הפיננסיים. רשות ני"ע דרשה את הדחתה של רביד, ובלנק לא התלהב במיוחד לצאת למלחמה למענה.

גם בשביל ורמוס העברת בית ההשקעות לבעלים חדשים אינה מגיעה בעיתוי הכי טוב. ורמוס אימץ בחודשים האחרונים גישה אקטיביסטית בכל הנוגע להסדרי חוב עם הטייקונים. המאבק המתוקשר שלו בהסדר החוב שניהלו הגופים המוסדיים מול לב לבייב לא נעלם מעיני הציבור הרחב, קל וחומר מעיני הטייקונים עצמם.

מבחינת התדמית הציבורית של פסגות, אין כמעט ספק שורמוס עשה שירות טוב לבית ההשקעות. הוא הפך אותו בעיני הציבור לכזה שנלחם על כל שקל של לקוחותיו. ברמה האישית, העניין קצת יותר מורכב. יהיו מי שיטענו כי ורמוס ירה לעצמו ברגל בכך שיצר לעצמו תדמית לוחמנית. אין ספק שהאסטרטגיה של ורמוס לא היתה שליפה מהמותן, וסביר להניח שקיבלה את ברכת הדרך מהבעלים של פסגות. השאלה היא מה יקרה כאשר פסגות תעבור לידיים חדשות.

אם העברת השליטה בפסגות תתרחש בעוד שנה או שנתיים, קרוב לוודאי שהאבק יספיק לשקוע, ומבחן הישארותו של ורמוס יהיה בעיקר ביצועיו. אבל כל עוד החרבות עדיין מתנופפות באוויר, אם הבעלים החדשים של פסגות ייכנס לנעליים של יורק בתקופה הקרובה, ולא ירצה להיות מזוהה עם הקו האקטיביסטי של ורמוס, קרוב לוודאי שהמהלך הראשון יהיה להיפרד ממנו.