מפלתו של בלייר

1. פרולוג: "המלכה" והמלך

בסרטו של סטיבן פרירס, "המלכה", אשר מתאר את מערכת היחסים בין מוסד המלוכה האנגלי לבין הממשלה היושבת בלונדון, מתואר טוני בלייר, בגילומו של מייקל שין, כדמות רגישה, מתונה ונבונה. ואכן, בלייר זכה ברוב שנות כהונתו לפופולאריות עצומה, אשר הביאה אותו להיבחר שלוש פעמים ברציפות לראש ממשלת בריטניה.

דמותו הכריזמטית, הרהוטה, המלהיבה לפרקים, זו אשר התגלמה בסרטו של פרירס מ- 2006, היתה אחד הגורמים לעובדה שנבחר לתפקיד הרם בגיל 43 בלבד. אולם בלייר, אשר כמו הזדקן אל תוך התפקיד, עזב אותו בשנת 2007 על רקע ביקורות עזות שהוטחו בו. מעורבותה של בריטניה במלחמות בעיראק ואפגניסטן הצמיחו לו עדה של שונאים בעם הבריטי, וגם על מדיניותו הכלכלית הימנית קמה קול צעקה. מאז ישב בירושלים ושימש כשליח האיחוד למזרח התיכון, אולם לאחרונה החל מפתח שאיפה חדשה: להיות המלך הראשון של אירופה בעת החדשה.

2. רקע

ב- 1 בדצמבר עתידה להיות מאושררת באופן סופי אמנת ליסבון, אשר נחתמה בדצמבר 2007 וכמו נועדה להפוך את האיחוד האירופי לפדרציה אחת גדולה, כזו שתהווה כח מרכזי לצד המעצמות הנוכחיות – ארה"ב וסין – ואלה העתידיות – ברזיל, רוסיה והודו.

אחד הסעיפים המעניינים מבחינה תקשורתית הוא זה המתייחס להכתרת נשיא לאיחוד האירופי, זה אשר פניו ימותגו כפניה של היבשת השוקעת. האובמה של אירופה.

בלייר, אשר הוצע לתפקיד על ידי ראש ממשלת צרפת, ניקולא סרקוזי, החל מאבד גובה בחודשים האחרונים, וגם תומכיו המושבעים הבינו בשבועות האחרונים כי הסיכוי שהמדינאי הכריזמטי יתיישב על הכסא הנחשק בבריסל הולך וקטן. אתמול זה נגמר: הרמן ואן רומפוי, ראש ממשלת בלגיה אשר צפוי להתפטר מתפקידו בימים הקרובים, הוא המלך החדש של היבשת.

מדוע זה קרה?

3. שני המחנות של אירופה

בחלוקה גסה, האיחוד האירופי מתחלק לשתי קבוצות מבחינת היחס למוסדות האיחוד. קבוצת המדינות היורופיליות, זו אשר מבקשת להפוך את אירופה למדינת-על, ועליה נמנות מייסדות האיחוד, גרמניה, צרפת, איטליה, וכמובן מדינות בנלוכס. הקבוצה השניה, המסתייגת מהתבטלות מדינת הלאום אל מול היבשת, מתקראת יורסקפטית, וכוללת מספר מדינות במזרח היבשת ובצפונה, ובראשן: בריטניה הגדולה.

מומחים לאיחוד האירופי מסבירים כי אמנם בריטניה הצטרפה לאיחוד לפני 40 שנה, אולם הצטרפות זו נתמכה על ידי כמה פוליטיקאים מפוכחים ביחס להידרדרות שחלה במעמד הבריטי באירופה. הרחוב האנגלי, לעומת זאת, עדיין חי בתקופות של האימפריה ההיסטורית, ולכן עוין את האיחוד. התפיסה לפיה בריטניה הפכה למדינה סוג ב' אשר נזקקת להטבות הטמונות בהשתייכות לאיחוד אינה מתקבלת על דעתם של רבים.

לצד בריטניה ניתן למנות גם את דנמרק ושוודיה כמדינות יורו-סקפטיות, זאת על רקע אי התלהבותם של האזרחים המקומיים מהרעיון שהכלכלות הסקנדינביות החזקות יממנו כלכלות דרום ומזרח אירופיות נחשלות. יורו-סקפטיות נמצאת גם בגוש המזרחי, ובעיקר בפולין, צ'כיה, סלובקיה והונגריה. הנימוק המרכזי עליו מצביעים מומחים הוא כי אחרי שנים של אובדן עצמאות לטובת מוסקבה, הן לא ששות לאבד אותה שוב לטובת בריסל.

היורוסקפטיזם של מדינות אלה, ושל בריטניה בפרט, מתבטא בכמה דרכים, ובהם אי המעבר למטבע היורו ואי החלת עקרונות מרחב שנגן, אשר מתיר מעבר גבולות חופשי בין מדינות האיחוד. לאור אלה, החלו לפתע להיערם קולות המסבירות מדוע לא כדאי שהנשיא הראשון יגיע דווקא מהאי שבמערב היבשת. אפילו סרקוזי הפתיע ומסר לפני חודשיים כי העובדה שבריטניה אינה משתמשת במטבע היורו אינה מיטיבה עם סיכוייו של בלייר. מאז איבד המדינאי הבריטי לא רק את תמיכתו של סרקוזי אלא גם את קולותיהם של מדינאים אחרים. האיחוד החליט שהוא לא יכול לשאת את הרעיון שהמלך הראשון יגיע ממדינה שעוינת את האיחוד. העובדה שהנשיא הנבחר הוא בלגי – אולי המדינה המזוהה עם האיחוד יותר מכולן – תומכת בטענה כי לאומיותו של בלייר היתה הסיבה המרכזית לכישלונו.

4. הימין לא תומך, גם השמאל לא

אירופה צבועה היום בצבעים שמרניים. זה בא לידי ביטוי הן בהרכבו של הפרלמנט האירופי שנבחר לפני חמישה חודשים, והן בהרכב ממשלות רבות ביבשת, ובייחוד במערבה. טוני בלייר, כזכור, כיהן משך עשר שנים כראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת שמאל.

זאת הסיבה שבשבועות האחרונים המועמדים שנחשבו למובילים הם כאלה אשר עמדותיהם הפוליטיות נטועות בימין. השלושה שנאבקו זה בזה מעט לפני הגיעם לפני קו הסיום הם יאן פטר בלקננדה, ראש ממשלת הולנד, ז'אן קלוד יונקר, ראש ממשלת לוכסמבורג, וכמובן, ואן רומפוי.

אולם לא רק לאומיותו של בלייר והמפלגה ממנה הגיע עמדה לו לרועץ. העובדה שראה עין בעין את המלחמה בעיראק ואפגניסטן עם ג'ורג' בוש, אחת הדמויות המשוקצות בדעת הקהל האירופי (ובעיקר בזה המצוי בצד השמאלי של המפה), פגעה בו אנושות.

אם לא די בכך, השמאל האירופי לא סלח לבלייר על שזכה בשלוש בחירות בבריטניה כנציג מפלגה סוציאליסטית, אך בפועל יישם מדיניות כלכלית ימנית. מומחים סבורים כי בלייר הוא בעצם המשיך את המדיניות הכלכלית של מרגרט תאצ'ר, ורק השתמש במילה "חמלה" כסוג של עלה תאנה. גם על כך לא סלחו לו בשמאל האירופי.

5. הכריזמה של בלייר: יתרון או חסרון?

מתת האל (כריזמה, ביוונית) לה זכה טוני בלייר אינה שנויה במחלקות. אותה כריזמה הוזכרה בחודשים האחרונות לעתים קרובות מצד תומכיו. לדבריהם, רק בלייר יוכל לסחוף את האיחוד אל המקום הראוי לו, ראשונה בין שווים, ולא אימפריה שוקעת המביטה מזרחה ומערבה ורואה שני ענקים.

אולם מסתבר כי הכריזמה של בלייר רק פגעה בו. ההערכות לפיהן הכוחות המרכזיים באירופה – גרמניה וצרפת – מעדיפות לראות מועמד אפור שלא יאפיל על ראשי המדינות שלהן הסתברה כנכונה.

בסופו של יום מי שנבחר לפנים של אירופה הוא אדם שמעטים מכירים את פרצופו. מתחת לכתר האירופי יישב פוליטיקאי בלגי אפור. האם זה טוב לאיחוד? ימים יגידו.