1979 - השנה ששינתה את העולם

מהי בדיוק ההשפעה ההיסטורית של 9 בנובמבר 1989? שהיתי בברלין במשך רוב הקיץ של אותה שנה, ולכן התחרטתי על כך שלא הייתי שם בסתיו כדי לחגוג בלילה שבו נפלה החומה. לא האמנתי, איזה היסטוריון מפספס את ההיסטוריה בעודה קורמת עור וגידים?

אך אני תוהה, עם זאת, הייתכן שבעצם לא הפסדתי אירוע בעל חשיבות היסטורית עולמית? האם נפילת חומת ברלין לא היתה אירוע מכונן אלא רק חדשות — סיפור חדשותי נהדר לעיתונאים — שכעבור 20 שנה מתגלות כסיפור לא כל כך גדול? האם יכול להיות שדווקא האירועים שהתרחשו עשר שנים קודם לכן בשנת הקסם של 1979 היו נקודות המפנה ההיסטוריות האמיתיות?

אירופה נשטפת ברפורמות

נכון, המזרח־גרמנים, הצ'כים, ההונגרים והפולנים, שלא לדבר על האוקראינים ותושבי מדינות הבלקן והקווקז, נהנו מכך שנפטרו מהקומוניזם האימתני וגילו את ההנאות (ולפעמים גם את המכאובים) של השוק החופשי והבחירות החופשיות. הרפורמות שכבשו את מרכז ומזרח אירופה היו דבר נפלא, בין השאר מכיוון שהמשטרים הקומוניסטיים נפלו כמעט בלי שפיכות דמים. רק יוגוסלביה חוותה את שפיכות הדמים שלרוב מאפיינת את נפילתה של אימפריה.

זו עשויה להיתפס כשגיאה להטיל כך ספק בחשיבות ההיסטורית של נפילת האימפריה הסובייטית במרכז אירופה, ואז בנפילת האימפריה הסובייטית עצמה. אולם מבחינת סטיבן קוטקין מאוניברסיטת פרינסטון, הסיפור האמיתי של 1989 הוא מהפכת הדמה שהונחתה מלמעלה. לדבריו, מחירי הנפט הגבוהים עזרו להשאיר את האימפריה הסובייטית בחיים בשנות ה־70, אף שמבחינה מעשית כבר היתה נתונה בפשיטת רגל.

קוטקין מבטל את תפקידם של מתנגדי המשטר במזרח אירופה, ואף של המנהיגים המערביים, בקריסת האימפריה הסובייטית. הוא סבור שמיכאיל גורבצ'וב ורפורמטורים קומוניסטים אחרים הרסו בעצמם את המערכת, בחלקה מתוך תמימות ובחלקה מתוך רצון ציני לתפוס את מעט הנכסים הרווחיים של המערכת במה שהתגלה כתרמית של המאה: ההפרטה של תעשיית האנרגיה הרוסית. עבור החברים התככנים של המפלגה הקומוניסטית, דרך אנשי שירותי הביטחון אל אנשי עסקים בגזפרום היתה קצרה להפליא.

המשטר הקומוניסטי חלף מהעולם, אך בסופו של דבר את רוסיה ניהלו ב־1989 אותם אנשים שעמדו בצמרת מערכת השלטון לפני כן (קחו לדוגמה את ולדימיר פוטין), והם אף אלה שהצליחו למנוע התמוטטות כוללת של הפדרציה הרוסית. האימפריה הסובייטית נגמרה, אך האימפריה הרוסית נותרה על כנה במידה רבה. על פי תפיסה זו, 1989 היתה רגע של התגלות, לא מהפכה: היא חשפה את הטבע האמיתי של הכוח הרוסי בכך שהפשיטה ממנו את הסטטוס של מעצמת על.

ניאל פרגוסון. "גורבצ'וב הרס את המערכת מבפנים" | צילום: בלומברג

ללא ההשפעה שלה במרכז אירופה, כשהכלכלה שלה חשופה לכוחות השוק בפעם הראשונה מאז 1914, התברר שרוסיה ממוקמת איפה שהוא בין מדינות ה־BRIC, שכוללות את ברזיל, הודו וסין, ונחשבות לשווקים המתעוררים הגדולים בעולם.

הביצועים של כלכלת רוסיה צפויים להיות השנה בין הגרועים בעולם. לפי הערכות, התמ"ג יפחת ב־7.5%. נכון, בעשור האחרון הצמיחה השנתית עמדה בממוצע על 7%, אך רובה ייצגה בקושי את ההתאוששות מהשפל של תקופת הפוסט־קומוניזם באמצע שנות ה־90. התמ"ג הרוסי חזר לממדי 1989 רק ב־2006. במונחי דולר, הוא מייצג כיום 9% בלבד מהתמ"ג האמריקאי (לעומת 23% של סין).

הרובל גועש, היואן בוטח

בניגוד למטבע היואן הנהוג בסין, בשוויו של המטבע הרוסי נרשמה בשנה האחרונה תנודתיות רבה. האינפלציה במדינה היא שוב דו־ספרתית ובורסת מוסקבה היא מהגרועות ביותר מקרב מדינות BRIC בשלוש השנים האחרונות, עם תשואה שלילית של 12% (לעומת תשואה חיובית של 16% בסין). הוסיפו לתמונת הכלכלה הענייה תחזיות דמוגרפיות שלפיהן אוכלוסיית מצרים תעקוף את זו של רוסיה עד 2045, ונהיה ברור שהדוב הרוסי האימתני הוא למעשה דובי זקן ומרופט.

ראש הממשלה הרוסי פוטין אמנם מאמין ברצינות שהוא יוכל להקים מחדש את האיחוד הסובייטי הישן, אך למעשה עלינו לתפוס את רוסיה כיום כמקרה קיצוני של "קפיטליזם ממשלתי" — משטר פוליטי שבו האינטרסים של חברות מונופול (במקרה הזה גזפרום ורוסנפט) הפכו בלתי נפרדים מהאינטרסים של המדינה ומהאליטות שמנהלות אותה.

השאלה האמיתית לגבי המדיניות הרוסית כיום היא לא האם רוסיה תפלוש לאוקראינה, אלא האם האסטרטגיה של גזפרום המתמקדת בהשקעה בצינורות נפט ושדות גז חדשים תשתלם? האם גזפרום תתמקד בפיתוח עמדתה הדומיננטית בשוק הגז הטבעי האירופי, או שמא שדות הגז העצומים של רוסיה מזרחה מהרי אורל צריכים לקבל עדיפות מתוך שאיפה לכבוש נתחי שוק בסין? האם רוסיה מסוגלת להקים ארגון של מדינות המייצאות גז, המבוסס על קרטל הנפט של סעודיה? או שמא האסטרטגיה הפשוטה יותר היא למעשה להתסיס את המזרח התיכון, לעודד בהיחבא את השאיפות הגרעיניות של איראן עד שישראל תיזום התקפה, ואז לקטוף את הפירות של עליית מחירי האנרגיה?

השאלות עצמן מצביעות על המשמעות המוגבלת לטווח הארוך שהיתה לקריסה הסובייטית לפני שני עשורים. לשם השוואה, לאירועים שהתרחשו עשר שנים קודם לכן, ב־1979, יש סיבות טובות יותר להיחשב היסטוריים לגמרי. חשבו מה התרחש בעולם לפני 30 שנה: הסובייטים החלו במדיניות ההרס העצמי שלהם באמצעות הפלישה לאפגניסטן, הבריטים פצחו בהחייאתה של כלכלת השוק החופשי במערב בעצם בחירתה של מרגרט תאצ'ר, דנג שיאופינג כיוון את סין למסלול כלכלי חדש לאחר שביקר בארצות הברית וראה במו עיניו את ההישגים של השוק החופשי, וכמובן — האיראנים קידמו את העידן החדש של התנגשות הציביליזציות לאחר שהדיחו את השאה והכריזו על כינונה של רפובליקה אסלאמית.

ההונאה הסובייטית הגדולה

30 שנה לאחר מכן, כל אחד מארבעת האירועים הללו הוא בעל השלכות מרחיקות לכת יותר מבחינת ארצות הברית והעולם מאשר אירועי 1989. כיום, האמריקאים הם אלה שמוצאים את עצמם באפגניסטן, נלחמים בבניהם של אותם אנשים שבעבר הם חימשו. מודל השוק החופשי של תאצ'ר ורייגן קבור היום בהריסות לנוכח המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. במקביל, יורשיו של דנג מרוויחים מההאטה בכלכלה האמריקאית, וגולדמן זאקס מעריך שהתמ"ג הסיני יהיה הגדול ביותר בעולם עד 2027.

לסיכום, 1979 היתה שנת קו פרשת המים יותר מ־1989. הדהוד נפילת חומת ברלין נעשה קטן בהרבה משציפינו. מה שקרה הוא שגילינו באיחור את ההונאה העצומה של המעצמה הסובייטית. המגמות האמיתיות של זמננו — עלייתה של סין, האסלאם הקיצוני, ועלייתם ונפילתם של יסודות השוק — הושקו כבר עשור אחד קודם לכן. כעבור 30 שנה אנחנו עדיין נסחפים בגלי ההיסטוריה של 1979. חומת ברלין היא רק אחד משרידיה הרבים של המלחמה הקרה שהוצנעו על ידם.

ניאל פרגוסון מכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד