על קצות האצבעות

יותר מ־2,000 הופעות של מחול ישראלי מתקיימות מדי שנה בארץ ובחו"ל בפני מאות אלפי צופים. על פי דו"ח של מכון פיל"ת, המרכז למידע ומחקרי תרבות בישראל, תחום המחול הוא ענף יצוא התרבות הישראלי המצליח ביותר בחו"ל מבין כל אמנויות הבמה. עובדה זו אינה עומדת ביחס ישר לתמיכה הציבורית שמעניק מינהל התרבות והאמנויות במשרד התרבות והספורט לאמנים. מנתוני המכון האחרונים משנת 2007 עולה כי התמיכה הכספית שהעניק מינהל התרבות לתחום המחול עמדה על כ־33 מיליון שקל. תמיכת המינהל בתיאטרון באותה השנה היתה כמעט פי שלושה, ועמדה על כ־100 מיליון שקל.

רקדנים במופע "מאנה" של להקת ורטיגו. בן עשר הלהקות המובילות בארץ | צילום: גדי דגון

תמיכה נוספת בענף מספק פסטיבל "הרמת מסך", המתקיים בימים אלה בתל אביב וירושלים. הפסטיבל נועד לתת במה ליוצרים צעירים שחלומם הוא להשתלב בפסגת תעשיית המחול, ולאפשר להם להעלות את עבודותיהם על הבמה בלי לדאוג לשיקולים כלכליים. הוא מעביר לידיהם 70% ממכירות הכרטיסים, ומפגיש ביניהם לבין כוריאוגרפים מהשורה הראשונה של המחול הישראלי. עבור היוצרים יסמין גודר, נעה דר, ניב שיינפלד ונעה ורטהיים, הפסטיבל סימן את תחילתה של קריירה עשירה ביצירה - אך לא תמיד בכסף.

"הפסטיבל היה משמעותי מאוד עבורי ויצר מסגרת אפקטיבית שעזרה לי לחלק את השנה ולהתארגן כלכלית ואמנותית", מספרת גודר, היום אחת הרקדניות המוכרות והמוערכות, שהשתתפה לראשונה בפסטיבל בשנת 1999, תקופה שבה עדיין לא זכתה לתמיכה ממינהל התרבות. "ליוצר עצמאי שאין לו מסגרת יש פתאום נקודת אחיזה מקצועית שמלווה בפרסום, יחסי ציבור ועזרה טכנית. אלה דברים שקשה להשיג, ומתחילים להבין את החשיבות שלהם רק כשמתחילים ליצור. נכנסתי לתחום מתוך כוונה לרקוד, ובמשך השנים עברתי מסע שלימד אותי איך לנהל תקציבים".

מתפרנסת ממחול

יסמין גודר | צילום: נתן דביר

גודר המשיכה ליצור עבור הפסטיבל עד שנת 2006, אז הרגישה מספיק בשלה והעלתה הפקה עצמית. כיום חלק הארי של עבודתה הוא בחו"ל. אבל הדרך אל ההצלחה לא היתה קלה מבחינה כלכלית, ואת העבודות הראשונות נאלצה לממן מכיסה על ידי הוראה וכוריאוגרפיה לבתי ספר.

"די הרבה שנים מימנתי את העבודות מהכסף שלי", היא אומרת. "לצד התמיכה שהגיעה ממינהל התרבות זה איפשר לי לבנות מערך שנתי יציב יותר, שמתוכו יכולתי לבנות תקציב ולסבסד דברים מסוימים". על פי נתוני מכון פיל"ת, בשנת 2007 כבר קיבלה גודר תמיכה של כ־600 אלף שקל ממינהל התרבות והאמנויות.

החיבור לצד הפיננסי הוא לרוב הדרך היחידה של אמנים אלה לשרוד. במקרה של גודר, היא למדה להתנהל מבחינה פיננסית בסדנאות לניהול שעברה בשל היותה אמנית נבחרת של הקרן למצוינות ותרבות. "היום אני מתפרנסת ממחול וחיה יותר בנוחיות, אבל היו שנים שגם אני מלצרתי ועשיתי אספרסו להרבה אנשים", היא מספרת. "היום, אחרי שמיתגתי את עצמי, אני מלמדת רק בסטודיו שלי. רוב הפרנסה והיציבות שלי הן מעבודה בחו"ל, אם כי חשוב לי מאוד לקדם הופעות בארץ".

בניגוד לגודר, הכוריאוגרפית נעה דר נמצאת על סף קריסה כלכלית. דר, אחת היוצרות המעניינות של עולם המחול בישראל, יצרה מופעים עבור פסטיבל "הרמת מסך" בשנים 1993–1999, ומשנת 2000 פועלת במסגרת להקה הממומנת באופן קבוע על ידי משרד התרבות. בשנת 2007 עמדה התמיכה של המינהל בלהקתה על כ־530 אלף שקל.

"מספטמבר האחרון אני לא מושכת לעצמי משכורת, כי ללהקה אין כסף, וחשוב לי יותר לשלם לרקדנים. זה לא שיש האטה בביקוש, אלא שיש הוצאות גבוהות", אומרת דר, ומתכוונת בעיקר ליצירה "טטריס", שמלווה בהקמה יקרה ויכולה להכיל קהל של 70 איש בלבד.

הגירעון הגדול שנגרם ללהקה הביא את דר לצמצום פעילות: בתחילה פוטרו אנשי אדמיניסטרציה, ובמופע החדש "אנו" רוקדים שלושה רקדנים בלבד, נעשה שימוש בחלקי תפאורות ותלבושות מעבודות קודמות ולא מוקצב כסף לפרסום. אחרי שנים שבהן לימדה במסגרות שונות, כיום מעבירה דר סדנאות מזדמנות בלבד ומעדיפה להפנות את כל המשאבים לכוריאוגרפיה ולניהול שוטף. את השיעורים המתקיימים אצלה בסטודיו היא מעדיפה שיעבירו רקדני הלהקה - דרך נוספת לסייע להם כלכלית.

"חו"ל זה צינור חמצן מאוד רציני. מה שאני מרוויחה במופע אחד בחו"ל אני מרוויחה ב־15 הופעות בארץ", אומרת דר. "הפסטיבל הוא בהחלט אירוע משמעותי; בלעדיו לא הייתי יכולה לשלם לרקדנים, לתפאורה או למפיקה".

פלטפורמה טובה

עדי שעל | צילום: גדי דגון

הצמד הוותיק בחבורה, נעה ורטהיים ועדי שעל, החל את דרכו בפסטיבל בשנת 1992 עם הדואט "ורטיגו", שהפך ברבות הימים ללהקה הנושאת את אותו השם. "50% מתקציב הלהקה מגיעים מהכנסות עצמיות — מכירת כרטיסים למופעים בארץ, ו־50% מגיעים מתמיכה של מינהל התרבות והאמנויות (יותר מ־2 מיליון שקל) ושל עיריית ירושלים", אומר שעל.

"'הרמת מסך' היתה הפלטפורמה השנתית שבה יכולנו להתכונן להעלאת היצירה", אומר שעל. "שם אתה חושף את הבכורה שלך ומקבל מנוף של יחסי ציבור, פרסום, אולם וקרקע, ומשם אתה ממשיך הלאה אם היצירה שלך טובה. עד היום אנשים נאבקים על הזכות להיכנס לשם כי זו הזדמנות להיחשף בפני קהל שמחכה לזה".

אחרי שש שנים בפסטיבל המשיכה להקת ורטיגו לדרכה, וכיום היא נמצאת בין עשר להקות המחול הגדולות בארץ.

שיווק עולה כסף

היוצר ניב שיינפלד הגיע לראשונה לפסטיבל ב־1998 והשתתף בשבעה פסטיבלים, בחלקם ככוריאוגרף לאנסמבל בת שבע - מה שנתן לו את ההזדמנות ליצור עבור להקה מקצועית. מבין ארבעת היוצרים, הוא היחיד שעובד עם קבוצה לפי פרויקטים, ובהתאם לכך מקבל את התמיכה. שיינפלד, כמו הקולגות שלו, מציין גם הוא את היתרונות הכלכליים והטכניים של פסטיבל "הרמת מסך", בייחוד ליוצר בתחילת דרכו. "'הרמת מסך' הוא ספינת הדגל של המחול הישראלי הצעיר", הוא אומר. "תיאורטית, יכלו לקחת את הכסף ולחלק אותו, אבל הפסטיבל עושה את זה יותר אטרקטיבי וחגיגי לקהל".

שיינפלד, שיוצר בשנים האחרונות עם אורן לאור, מציין שהפרנסה ממחול אינה פשוטה ושהוא מצליח להתפרנס רק מפני שהוא עוסק גם בהוראת מחול. שיינפלד יודע שכדי להצליח להרוויח בתחום צריך לצאת לחו"ל, אך לדבריו לשם כך יש להשקיע בשיווק - דבר שהוא בלתי אפשרי ללא הון התחלתי. קשרים אישיים וחשיפה בינלאומית אינם מספיקים כאשר התחרות היא עצומה. "אנחנו לא מתפנים לשיווק בחו"ל כי זו עבודה שמישהו צריך לעשות אותה, וצריך גם לשלם לו משכורת. ברגע שמשקיעים את הכסף, זה יכול לתגמל", מסכם שיינפלד.