לא כל השטנים לובשים פראדה

אילו שטיחים פרושים על הרצפה בקומת העיצוב של רוברטו קוואלי? האם ג'ון גליאנו באמת קפריזי כפי שהוא נראה בתצוגות? יש כמה ישראלים שיודעים את התשובות, ולא מפני שהם לקוחות קבועים עתירי ממון. מדי שנה יוצאים סטודנטים מצטיינים של שנה ג' בשנקר להתמחות בבתי אופנה בעולם, בתיווכו של בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב, שהשכיל לטוות במשך השנים רשת קשרים עם מעצבי־העל.

"כלכליסט" כינס חמישה סטודנטים נבחרים שחזרו בתקופה האחרונה מהתמחויות, וגם שתי בוגרות שנקר שהתמחו בעבר וכבר פרצו בקריירה עצמאית, וביקש להציץ באמצעותם לנעשה שם.

עומר פוזנר בילה שלושה חודשים בבית האופנה אלי טהרי בניו יורק, חגית כסיף התמחתה בבית האופנה רוברטו קוואלי באיטליה, הילה זינגר עשתה חצי מהסטאז' שלה במחלקת ההלבשה התחתונה של מרקס אנד ספנסר וחצי שני בחברת ההלבשה התחתונה מאיטליה לה פרלה, גל חלפון התנסתה בעבודה ברשת האופנה האירופית ריבר איילנד, ואנה זינקביץ' זכתה בהתמחות נחשקת אצל המעצב הצעיר והמצליח ג'ונתן סונדרס בלונדון.

לסטודנטים האלה הצטרפו הבוגרות עינת שרייבר, שהתמחתה בבית האופנה ג'ון גליאנו וכיום היא בעלת "בוטיק 5" בתל אביב, ותמר פרימק, שהתמחתה ועבדה במרקס אנד ספנסר ומאוחר יותר בבית האופנה הגרמני שומאכר. פרימק היא כיום בעלת סטודיו אישתר בירושלים.

"הסטודיו של גליאנו ממוקם במבנה ישן בפריז בן שלוש קומות, שבכל אחת מהן פאטיו, ויש גם גינת זן חיצונית", מספרת שרייבר. "בקומת הקרקע עובדים אנשי מקצוע מבוגרים, המתמחים בעבודות יד ובחייטות מסורתית. מרביתם עובדים עם גליאנו כבר שנים, והם נוהגים ללבוש חלוקים לבנים בזמן העבודה. בקומה הראשונה ממוקמים אנשי יחסי הציבור והשואו רום, והקומה השלישית מוקדשת לעיצוב, ושם גם הסטודיו הפרטי של גליאנו".

שרייבר מתארת גם גרמופון ענקי שמקשט את הסטודיו. כשגליאנו פוקד את המקום הוא נוהג, לדבריה, להאזין למוזיקה שמוסיפה נופך דרמטי לאווירה - מרוק אינדי ועד קלאסי, תלוי במצב הרוח שלו. גם חדר החומרים, שבו מאוחסנים פריטים כמו פאייטים יקרים, סוסוני ים מיובשים, פרוות וצדפות, הוא אטרקציה.

גם בבית האופנה של רוברטו קוואלי בפאתי פירנצה לא קשה לזהות את טעמו האישי של המעצב. בקומת העיצוב הקירות הם לבנים, מספרת חגית כסיף, ואת הרצפה מכסים שטיחים מנומרים. כסיף מגדירה את המקום, בן שלוש הקומות, כגן עדן אמיתי למעצבים. גשר מעוצב מחבר את הבניין המרכזי למבנה סמוך, שבו נמצאת גולת הכותרת - ארכיב עתיר קולבים ועליהם תלויות היצירות של בית האופנה מיום היווסדו. בכניסה לסטודיו "עושים כבוד" לסלבז שבית האופנה נוהג להלביש, ועל מתלה גדול תלויים, למשל, בגדי ההופעה שעוצבו לבנות להקת הספייס גירלז בזמנן.

חגית כסיף על רוברטו קוואלי (בתמונה): "הוא איש לבבי שאינו מעורר אימה. הוא עובר בחדרים ומברך את כולם לשלום" | צילום: MCT

"מחשבים ומצמצמים"

אבל לא הכל נוצץ וורוד במקומות הללו, שקובעים את סדר היום האופנתי בעולם, וגם עליהם לא פסח המשבר הכלכלי. המיתון פגע ישירות בצריכת המותרות, בתי אופנה כמו כריסטיאן לקרואה וביל בלאס הודיעו על פשיטת רגל, ובתי אופנה רבים אחרים דיווחו על ירידה ברווחים.

קוואלי עצמו נקלע למשבר פיננסי, ובענף מעריכים כי ייאלץ למכור כ־30% ממניות בית האופנה כדי לשרוד. כסיף אכן חוותה אווירת חיסכון בבית קוואלי, אך לא לאורך כל הדרך: "החישובים המדויקים מגיעים רק בשלב הייצור, בעוד שבתהליכי העיצוב ופיתוח הבדים לא משתמשים במילה חיסכון", היא אומרת. "כל מה שרצינו קיבלנו, לרבות יריעות רקמה עשירות, למשל. אבל כשהגיע הזמן להכין דגמים לייצור התבקשנו להסתפק ביריעה אחת בלבד. לא הייתי קוראת לזה מיתון, כי כל רקמה היא יקרה מאוד, אך בפירוש מחשבים עלויות ומצמצמים".

עוד מישהו חש במגמת חיסכון?

שרייבר: "בגליאנו לא מדברים על כסף, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה ללא התחשבנות כלכלית". לדבריה במחלקת ההדפסים, לדוגמה, לא עובדים באמצעות מחשב, אלא יוצרים תוך שימוש בכמויות בלתי נתפסות של נייר וחומרי צילום. שרייבר מתארת את המעצבת ישובה על הרצפה, כשהיא מדביקה מגזרות נייר על בד וכך מעצבת את הדוגמה שלה.

"גם אני לא הרגשתי במיתון", אומר פוזנר. "אבל כן שמעתי שבעבר היתה לטהרי מבשלת, שתפקידה היה להכין אוכל טרי לכולם, אך היא פוטרה לפני שהגעתי, כדי לחסוך בהוצאות".

"גליאנו תזזיתי"

ג'ון גליאנו | צילום: MCT

מעצבי־העל ידועים גם בקפריזות שלהם ובדפוסי התנהגות קיצוניים, ויש הטוענים שמומלץ להלך בסביבתם על קצות האצבעות ולשמור על מצב של כוננות מתמדת. סרטים כמו "השטן לובשת פראדה" תורמים למיתוס הדרמטי האופף את תחום האופנה העילית, ויש גם שמועה שמסתובבת על כך שאלכסנדר מקווין נוהג לפטר מתמחים שמברכים אותו בבוקר טוב במעלית. חברי הפאנל של "כלכליסט" לא נתקלו בקיצוניות שכזו, אבל מעידים על היררכיה ברורה ויראת כבוד כשהמעצב הראשי בשטח. "אצל טהרי ההיררכיה היא ברמה המקצועית בלבד", אומר פוזנר, "וברמה האישית כולם נחמדים לכולם, לרבות המעצב הראשי קובי הלפרין ואפילו אלי טהרי עצמו".

ג'ון גליאנו מגיע לסטודיו רק כמה פעמים בשבוע, אומרת שרייבר, לפרזנטציות שעורכים לו המעצבים. היא מתארת סוג של אווירת היסטריה לקראת הגעתו, וזו מתבטאת בעבודה מאומצת יותר ובמתח. יחסיו עם המעצבים מורכבים מאוד, היא טוענת, ונעים על הקשת שבין מתח ופחד מצד אחד לבין תקשורת בלתי אמצעית מצד שני. "הוא באמת טיפוס תזזיתי, בדיוק כמו שהוא נראה בתצוגות", מעידה שרייבר. "לפני שהוא מגיע קונים את המאכלים שהוא אוהב, פותחים את השירותים הפרטיים שלו ומכינים הכל לפי הנחיות מפורטות".

הדמות הדומיננטית בסטודיו של קוואלי היא אשתו אווה, שנמצאת שם לאורך היום, וכסיף מודה שהאווירה נעשית קצת יותר רשמית ברגע שהיא מגיעה. קוואלי עצמו נמצא רק חלק מהזמן. "הוא איש לבבי שאינו מעורר אימה", אומרת כסיף, "הוא עובר בחדרים ומברך את כולם לשלום".

דווקא במטה הלונדוני של רשת ריבר איילנד ניכר סוג של ריחוק. "המעצבת שאיתה עבדתי עברה לידי מדי בוקר והתעלמה מקיומי", מספרת חלפון. "יש להם אופי אנגלי קר, שאותו הצלחתי 'לחמם' עם הזמן".

דווקא אנה זינקביץ' וחברתה, שהגיעו להתמחות אצל ג'ונתן סונדרס, מעצב בריטי עולה שהסטודיו שלו קטן יחסית, עברו מהר מאוד לפסים אישיים עם כולם, כולל סונדרס. "אין דיסטנס, ואת התנהגות הדיווה שלו הרגשנו מעט, ובעיקר לפני תצוגה".

"אני טובה באם־16"

אף שהתמחות בבית אופנה יוקרתי בחו"ל היא משאת נפשם של מרבית הסטודנטים בשנקר, מדובר בתקופה תובענית, שהשכר שבצדה - אם יש כזה בכלל - אינו מכסה עשירית מעלות המחיה במקום.

אך המתמחים יכולים לעתים להתנחם בהישגים שהגיעו אליהם, כמו פריטים או פיתוחי בדים מפרי עבודתם שעלו למסלולי התצוגה בשבועות האופנה החשובים בעולם. "כשישראלים ואמריקאים נקלעים לצרות הם ישר שולפים את הקלצ'ניקוב", אמר ג'ובאני ביאנקי, המעצב הראשי בלה פרלה, כשהמתמחה הילה זינגר הראתה לו את תיק העבודות שלה בניסיון לשדרג את מעמדה בסטאז': "'מר ביאנקי', אמרתי לו ללא היסוס, 'בקלצ'ניקוב אינני יודעת לירות, אך אני טובה מאוד באם־16'. וכך הפכנו מיד לחברים טובים, ובסוף ההתמחות הוא ביקש שאשאר לשבועיים נוספים עד התצוגה", היא מספרת.

"כישראלים אנחנו מתקשים להפנים היררכיה", טוענת תמר פרימק. "בגרמניה יש היררכיה ברורה, ואף אחד לא חוצה את הגבולות. אך דווקא מכיוון שלא קבלתי את זה כמובן מאליו, הצלחתי להגיע רחוק ואף נשארתי שם כשנתיים נוספות".