אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דו"ח טכנולוגי: "אני פיראט, תעצרו אותי בבקשה" צילום: shutterstock

דו"ח טכנולוגי: "אני פיראט, תעצרו אותי בבקשה"

תושב דנמרק נאבק באופן מקורי בחוקי זכויות היוצרים המסובכים, ענקיות הטכנולוגיה נגד חוק זכויות היוצרים הבריטי, העיתונים האמריקנים רוצים סיוע ממשלתי ואנגליה נתקפת היסטריה בשל "סם תלישת אשכים"

03.12.2009, 12:27 | יוסי גורביץ

כאן אני עומד, אינני יכול אחרת

פעם, לא כל כך מזמן, היו בחלקים שונים של ארה"ב חוקים שאסרו על מה שכונה בשם הדוחה "נישואי תערובת", כלומר נישואים של בני "גזעים" שונים. הם נפלו, בסופו של דבר, בשל אומץ לב של אנשים, לבנים ושחורים, שהגיעו לפני רשם הנישואין, דרשו להתחתן ונדחו. קריאת התגר הזו, העבירה המודעת על החוק האפל, היא זו שבסופו של דבר הביאה את פסק הדין Loving vs. Virginia (איזה שם הולם), שמחק את החוקים הללו כמנוגדים לחוקה. מרטין לותר קינג ארגן שורה של הפרות חוק כאלה ואחרות: התעקשות של שחורים לנסוע בחלק הקדמי של האוטובוס (הממ, הסיפור הזה מוכר לי מישראל של ימינו), ובאופן כללי סירוב לציית לחוקי עוול – גם במחיר סיכון אישי – עד שהעוול בויש וגורש. 

חוקי זכויות יוצרים מכילים לעיתים קרובות אבסורדים ועוול. הרוב המכריע של המוחים, עם זאת, מאבד את זכותו המוסרית: הוא פשוט גונב את היצירות. זו לא מלחמה בעוול, זה פשוט עוול אחר. עד כה, רק אדם אחד עשה משהו רציני בנושא: הנריק אנדרסן מדנמרק.

החוק הדני, כמקובל בנושא, מכיל סתירות פנימיות. הוא מתיר לתושבים להעתיק תוכן מ-DVD שרכשו, כל זמן שהוא לשימושם האישי. נשמע נחמד, עד שנתקלים בסעיף שאומר שמותר לך להעתיק תוכן אבל לא לפרוץ את מערכת ההגנה עליו, ומבינים שעלית על מוקש של תעשיית ההקלטות.

אנדרסון יכול היה לפעול כמו כל גנב מצוי ופשוט לפרוץ את ה-DVD שלו. אף אחד לא היה יודע. אלה, אחרי הכל, התקליטורים שלו. אבל הוא החליט לעשות מעשה בעל משמעות. הוא פרץ את ה-DVD, העתיק את תוכנו – ואז הסגיר את עצמו לקבוצה האנטי-פיראטית המקומית, אנטיפיראטגרופן, ודרש שיעמידו אותו לדין.

אנטיפיראטגרופן, כמובן, לא היו מוכנים לגעת בסיפור הזה במקל. הם ידעו שאם הם יקחו אותו לבית משפט, האבסורד שבחוק יוצג לעין כל. הם נפנפו את אנדרסון. זה היה בסוף אוקטובר. הוא נתן להם אולטימטום שפקע שלשום. הם לא הגיבו. אי לכך ובהתאם לזאת, גרר אנדרסון את עצמו לתחנת המשטרה המקומית והתוודה בפני השוטרים על הפשע שביצע.

עכשיו נראה מה יקרה. אם אנדרסון יועמד לדין, החוק יוצג בכל נלעגותו. אם לא, הוא יוכרז כאות מתה. יהיה מעניין.

ענקיות הרשת נגד הלורד מנדלסון

ונעבור לחזית אחרת של מלחמות זכויות היוצרים: הלורד פטר מנדלסון, שר העסקים של ממשלת הוד מלכותה, מנסה להעביר את חוק הכלכלה הדיגיטלית, שמכיל שורה של הגבלות חדשות על שימוש בתוכן. החוק מביא להרבה מאוד אנשים את הסעיף, כפי שכבר דיווחנו, ושורה של ענקיות רשת שלחו למנדלסון מחאה בכתב.

גוגל, פייסבוק, איביי ויאהו שלחו יחדיו מחאה נגד סעיף 17 לחוק, שבעצם מבטל את הצורך בחוקים נוספים בתחום וקובע כי לשר העסקים תהיה הסמכות להעביר חקיקת משנה – שאיננה זקוקה לאישור הפרלמנט – נגד הפרות של זכויות יוצרים. מצד אחד, זה שמנדלסון מנפנף בו, זה יאפשר לממשלה להגיב ביעילות ובמהירות נגד טכנולוגיות חדשות לגניבת תוכן; מצד שני, זה יאפשר לשר להגדיר "פגיעה זכויות יוצרים" פחות או יותר כרצונו.

החברות טוענות כי החוק עשוי לשמש כבלם להתפתחות טכנולוגית, ולהשית "הוצאות בלתי הכרחיות" על חברות טכנולוגיה; הן – כאן רואים בעליל את ידה של גוגל במעל – גם חוששות שהחוק החדש ימנע ממנועי חיפוש לפרסם תקצירים של ידיעות חדשותיות. אהמ.

משרדו של מנדלסון דחה את המכתב בבוז, והודיע שסעיף 17 הכרחי לתוכניותיו, ושהחששות שמא הממשלה תיצוק את הגדרת "זכויות יוצרים" לצרכיה היא חסרת בסיס. יופי. עכשיו צריך לבחור בין טיפוס שלילי כמו מנדלסון ובין אימפריית רשע כמו גוגל.

העיתונים רוצים גלגל הצלה

מטבע הדברים, ההצהרה של מרדוק גנבה את ההצגה. תשלום, הוא אמר, הוא המפתח להשרדות בעידן הדיגיטלי. על העיתונים לספק לצרכן את התוכן שהוא רוצה בצורה שהוא רוצה – אתר, עדכון סלולרי, ציוץ, יונת דואר – אבל היא חייבת לגבות עליו תשלום. אחרת, אפשר לסגור את הבאסטה. צריך, אמר, לשכנע את הלקוחות שעיתונאות טובה היא מוצר שראוי לשלם עליו, ושהוא לא זול.

מרדוק אמר את הדברים בכנס מיוחד שערכה רשות הסחר הפדרלית, ה-FTC, לרגל משבר העיתונות שמחריף לנגד עינינו. הוא לא היה היחיד: מו"ל אחרי מו"ל הצהירו על כך שמודל ה"תן להם לראות את התוכן שלך בלי תשלום, נמצא שיטה שבה זה ישתלם אחר כך" לא כל כך עובד, מבחינתם. 
יורה? מרדוק, צילום: בלומברג יורה? מרדוק | צילום: בלומברג יורה? מרדוק, צילום: בלומברג

אחרים, מתקבל הרושם, כבר התייאשו. הם מדברים על הצורך בסיוע ממשלתי – אולי באמצעות הטבות מס – לעיתונות, משום שהיא יסוד חיוני לדמוקרטיה חופשית. יו"ר ה-FTC, ג'ון לייבוביץ', נשמע אוהד: "החדשות הן לתועלת הציבור", אמר, "ונהיה מוכנים לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי לשמר את החדשות, שהן חיוניות לדמוקרטיה". הוא נמנע, עם זאת, מלהתחייב לתמיכה בצעד ספציפי.

מצד אחד, השילוב בין עיתונות ובין ממשלה נשמע מאוד לא בריא: כלב השמירה מקבל משלוח קבוע של עצמות מהפורץ. מצד שני, הממשל הציל את אסופת המפלצות, הטרולים ומוצצי הדם של וול סטריט, למרות שאם היו שואלים את האוכלוסיה היא היתה מעדיפה לעשות בהם לינץ'. אז למה לא עיתונים?

אולי בגלל הדוגמא הבריטית.

זהירות: שימוש בלתי מבוקר בעיתונות עשוי לגרום להיסטריה

הבעיה העיקרית עם עיתונות האינטרנט היא לחיצותו של הדדליין. לחבר'ה מהפרינט יש זמן: הם יכולים לערוך בניחותא, בלי לחץ (אלא אם קורה משהו דרמטי כמו פיגוע). עיתונאי האינטרנט תמיד נמצא בתחושה שהוא מאחר. הוא חייב להעלות את המידע שלו לפני המתחרים. זה לא שלעיתונות המודפסת אין פגמים – הבולט הוא הנטיה שלה לדווח על החדשות של אתמול, ובמקרים קיצוניים שלשום – אבל שם לכותב ולעורך יש זמן לבחון את החומר. ברשת, הרבה פחות.

הערבוב הזה – בין עיתונות רשת לחוצה ומחסור בזמן – הוא התירוץ הסלחני ביותר שאפשר לתת להיסטריית תלישת האשכים הגדולה. מעשה שהיה כך היה. משטרת מחוז דורהאם שבאנגליה גילתה שיש כמה מקומיים שמסתממים ממפדרון, חומר שאינו ברשימת החומרים האסורים בבריטניה (בישראל כן), אבל שיש בו סכנה. שוטר חרוץ, סמל מייקל אורווין, הכין מסמך על הסם וגם סרטון וידאו על סכנותיו.

במסמך ציין אורווין שמועה פסיכית בכמה פורומים ובלוגים – שמועת-רשת, בקיצור על פיה הסם מסוגל לגרום למשתמש להכנס להתקף חריף של משהו, שגרם למשתמש אחד לתלוש את אשכיו. כחוקר קפדן, הוא ציין שזו שמועה שקרית. בסרטון, הוא לא הזכיר את ההזיה הזו ולו במילה.

אבל כשאתרי חדשות התחילו לשדר את הסרטון של אורווין, הם הוסיפו כיתוב על תקרית תלישת האשכים – כי כמה טמבלים קראו ברפרוף את הדו"ח שלו, התעלמו מההפרכה ודילגו ישר לשלב ההיסטריה ההמונית. אורווין, אחרי שגמר לדפוק את הראש בקיר, מנסה כעת להפסיק את הטירוף. זה קצת מסובך, כי נוצר מעגל חדשות שמזין את עצמו, עורכים שעושים חיפוש בנושא מוצאים אתרים רציניים שמתייחסים אליו, והתוצאה היא שבלוגים ופורומים שאף אדם שפוי לא היה לוקח ברצינות נתפסים לפתע כמקור לגיטימי של חדשות בתחום שבעליל אין להם מושג בו. נהדר.

קצרצרים

 

אחחח, האפסטור. מה היו כותבי הטכנולוגיה עושים בלי יצרנית השערוריות היומית מבית אפל? והפעם: החברה שמצנזרת מילונים כי הם מכילים מילים לא יפות מאשרת אפליקציה שגונבת את המוזיקה של המשחק "סופר מאריו" של נינטנדו. כנראה שימיה של האפליקציה (שם זמני: "הפרת זכויות יוצרים") ספורים, אבל תמיד עולה התהיה איך דברים כאלה עוברים את הצנזור בעוד שיצרני אפליקציות לגיטימיות צריכים לפנות בתחינות לקדוש ג'ובס הוא כדי להתקבל.

גוגל ממשיכה להקל על העיתונים: מעתה יוכלו הקורבנות שלה להחליט אם הם רוצים להופיע במנוע החיפוש שלה, להופיע בגוגל ניוז, להופיע בשניהם או לא להופיע בכלל, והכל בלחיצת כפתור. פעם היה צריך לשלוח טפסים לגוגל. לא עוד. זה נראה כמו כפפה מרומזת בכיוונו של מרדוק: אם אתה רוצה לירות, תירה. אל תדבר.

ואם כבר עיתונות, אז החברים שיושבים בוועדה של פרס פוליצר התעוררו משנת היופי שלהם, וגילו להפתעתם שיש דבר כזה שנקרא רשת, ויש שם אשכרה עיתונאים. לפני שנה היא התירה לכותבים מאתרים "שעיקר עיסוקם חדשות" להתמודד על הפרסים, והשנה היא הורידה את ההגבלה הזו: כל ידיעה יכולה לזכות בפרס, ולא משנה מה המטרה של האתר בו הופיעה.

לפני שנה, במיטב המסורת של הטיטאניק, ארגנה יאהו מסיבת סוף שנה ענקית. חלק ניכר מהעובדים הגיעו אליה, או לא הגיעו אליה, כשהם יודעים שהודעת הפיטורים שלהם כבר נמצאת בקנה. למרות שמצבה של יאהו שפיר היום משמעותית לעומת השנה שעברה, לפחות מבחינת המוראל של העובדים, השנה בוטלו המסיבות.

איזה טמבל זכה ב-15 שניות התהילה שלו כשעדכן את פייסבוק ואת טוויטר ממזבח הכנסיה בה נישא לבחירת ליבו. הוא שינה את הסטטוס שלו בפייסבוק ל"נשוי". למרבה הזוועה, יש גם וידאו. אולי בעצם שואה גרעינית לא היתה רעיון כל כך רע.  

· "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)

· לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.

· ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות