החתונה הקתולית עם קרן מרקסטון

למעשה, העובדה היא שאין היום שום דרך שיכולה לאפשר למשקיעים להפסיק את השקעותיהם בקרן, אלא אם הם יחליטו לפרק את הקרן ויצליחו להשיג את הרוב העצום הנדרש לקבלת החלטה כזאת. הסיבה לכך פשוטה מאוד: התחייבויות המשקיעים המוסדיים, במסגרת הסכמי ההשקעה בקרנות, מאוד מסודרות ומזכירות חתונה קתולית. ההסכמים קובעים בצורה מפורשת את סכום ההשקעה הנדרש ובאיזו תדירות יש להעביר את הכסף.

קרנות דוגמת מרקסטון ואחרות אינן מחזיקות בחשבונות שלהן סכומים אדירים. הן "קוראות" לכסף שהן צריכות על פי דרישה. המושג של CAPITAL CALL הוא הבסיס לכל פעילות הקרן, שקוראת לכסף כל אימת שהיא צריכה להשקיע - בין אם מדובר בהשקעה חדשה ובין אם מדובר בהשקעת המשך. סירוב לקריאה לכסף מוגדר כתחילתו של תהליך דיפולט (חדלות פירעון - Default), שבסופו ניצב העונש הגדול מכולם, והוא מחיקת אחזקות המשקיע והעברתן לידי כל אלה שכן השקיעו.

בתחילתו של התהליך מועברת התראה למשקיע שאחזקותיו ידוללו, ואם הוא עיקש ולא מעביר כספים באופן עקבי, אחזקותיו מועברות באופן מסודר לשאר המשקיעים שכן נענו לקריאה לכסף. עם פרוץ המשבר הגדול בספטמבר 2008 והקריסה של בנקי השקעות רבים, חששו קרנות רבות שהמשקיעים שלהן לא ייענו לקריאה לכסף, ובכך יעמידו אותן לפני בעיה קשה.

למרות החשש, התוצאה בסופו של דבר היתה שמעט מאוד קריאות לכסף לא נענו, בעיקר במקרים כמו של ליהמן ברדרס או וושינגטון מיוצ'ואל, בנק שקרס והשאיר אחריו התחייבויות לכמה קרנות אמריקאיות. הסיבות לכך הן פשוטות: אף אחד לא רוצה שימחקו לו את השקעותיו.

אבל המשקיעים והקרנות מצאו דרך שייתכן שבמקרה מרקסטון תהיה האופציה העדיפה. הרבה משקיעים מוסדיים הבהירו לקרנות שבהן השקיעו שעדיף שלא ייקראו לכסף כעת כדי לא ליצור לשני הצדדים מבוכה ולמעשה להקפיא מעט את הפעילות עד יעבור זעם, וכך עשו קרנות רבות בארצות הברית וגם בישראל שנענו לבקשות המוסדיים.

במקרה של מרקסטון אין כל בעיה מבחינה פיננסית, אבל ייתכן שמשקיעיה המוסדיים של הקרן יבקשו ממנה כעת להמתין עם הקריאה לכסף לפחות עד שהעניינים יירגעו.