הכלכלה הפלסטינית: דורכים במקום

איש העסקים הפלסטיני מוניב אל־מצרי, שחולש באמצעות חברת פדיקו (עם אחרים, ובכללם הרשות הפלסטינית) על 27% מהכלכלה הפלסטינית, אמר לאחרונה לעיתון "אל־קודס אל־ערבי" היוצא בלונדון כי השיפור הכלכלי בגדה שעליו מדברים לאחרונה הוא שקרי. אל־מצרי הסביר שהכלכלה הפלסטינית כיום מבוססת על כספי המדינות התורמות. לדעתו, מוקד ההשקעות הפלסטיניות צריך להיות עתה תשתיות ועבודות ציבוריות, ורק בשלב מאוחר יותר יש להתרכז בצד העסקי.

האם זה הכיוון? פרופ' אפרים קליימן מהאוניברסיטה העברית בירושלים שהתמחה בנושא אומר כי בטווח הרחוק הדברים ברורים: המשק הפלסטיני קטן באופן יחסי ולכן זקוק ליבוא; בשביל לייבא חייבים לייצא, ולשם כך זקוקים להשקעות. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, המשק הפלסטיני מייצא כיום לא יותר מאשר בשנות השמונים. במילים אחרות, המשק הפלסטיני עומד במקום.

הסינים פגעו ביצוא הנעליים ה"איטלקיות"

כמה מענפי היצוא נשארו כשהיו. יצוא האבן לבנייה ממחצבות הגדה, למשל, שמר על גודלו ואף התרחב. גם יצוא מזרנים ומוצרי נוי מבית לחם נמשך, ויצוא רהיטים ממאות נגריות ומסגריות, המיועדים בעיקר לישראל. לעומת זאת, יצוא נעליים "איטלקיות" מחברון (שהוסיפו להם תוויות חו"ל בנווה שאנן תל אביב) ספג מכה קשה מהייצור בסין. כמו כן, יצוא המתפרות והתוצרת החקלאית מעזה נעצר מסיבות פוליטיות. עדיין פועלת תעשיית תרופות ברמאללה ובביר זית שמייצאת לחו"ל (תקנות התרופות בישראל אינן מאפשרות יבוא מהגדה), מעט בירה "טייבה" שמיוצרת בעיירה טייבה ממערב ליריחו נמכרה פעם בישראל, אך כיום פחות.

המשק הפלסטיני נשען שנים ארוכות על יצוא שירותי עבודה לישראל. זה נפסק מסיבות ידועות, ולדעת פרופ' קליימן לא יחזור להיקף של פעם, מפני שהמעביד הישראלי למד להעדיף את הפועלים הסינים והתאילנדים על פניהם. באין עבודה בישראל המשק הפלסטיני נשען בשנים האחרונות על התרומות מחו"ל, וברור שזה לא יימשך לנצח.

על רקע זה יש לדעת קליימן לעשות כמה דברים בטווח המיידי. תחילה, יש להמשיך ולהסיר מגבלות תנועה - ללא חופש תנועה אין כלכלה. את זאת מבינים כל הצדדים (אין זה מקרה שנציג הקוורטט, טוני בלייר, השקיע בנושא זה את רוב מאמציו ולאחרונה השתתף בטקס פתיחת מעבר ג'למה שמצפון לג'נין, שדרכו עוברים ערבים ישראלים לגדה). אף משקיע לא יבוא לשטחים הפלסטיניים אם לא יהיה לו ברור שחומרי הגלם יגיעו למפעל שלו בזמן, וכך גם העובדים, ושהתוצרת תצא במועדים שנקבעו.

אזורי תעשייה הם תשובה חלקית לבעיות הבוערות

כדי לספק תעסוקה והכנסה לפלסטינים, מרבים בלייר והשר לפיתוח אזורי סילבן שלום לתכנן אזורי תעשייה. קליימן סבור שאזורי תעשייה נותנים תשובה חלקית בלבד לבעיות הבוערות. אזור מחסום ארז בגבול עזה העסיק בשיא הצלחתו (הוא נסגר עם גלי האלימות של אינתיפאדת אל־אקצה) כ־5,000 עובדים מעזה וסיפק עבודה לעוד כאלפיים בתוך עזה - מספר נמוך מאוד יחסית. צריך להקים לפחות עוד חמישה אזורי תעשייה דוגמת ארז בכל שנה, כדי לענות על הריבוי הטבעי השנתי ברצועה.

התשובה בטווח המיידי, כפי שסבור אל־מצרי, היא עבודות ציבוריות ושיקום עזה, כאשר יתאפשר הדבר מבחינה פוליטית. שיפור ושיקום תשתיות יספקו תעסוקה והכנסה מיידית. בגדה משקיעים כיום בבנייה, שבאה לידי ביטוי בעיר החדשה אל־רוואבי שמצפון לרמאללה ובשכונות גדולות בסמוך לערים.

הבעיה בפרויקטים אלה היא שהתכנון ובניין התשתיות שלהם אורכים זמן רב. לכן קליימן מציע כי במקום לנסות ולבנות מחדש, יש להשקיע במגורים הקיימים. מחנות הפליטים הם דוגמה טובה לכך. כל השירותים כבר קיימים בהם, למשל בתי ספר ומרפאות שמספק האו"ם. אפשר לשפר את המגורים, לשפץ דירות, להוסיף חדרים וקומות. ואסור, כמובן, לשכוח את העיקר: ללא התקדמות מדינית, אין מה לדבר על התפתחות כלכלית.