גיבורים ירוקים: פעילים חברתיים

פרופ' אלון טל, חוקר סביבה

גיל: 49

מצב משפחתי: נשוי

מגורים: רעות

תפקיד: חבר סגל בחוג לאקולוגיה מדברית במכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן־גוריון

בעבר: מייסד אדם טבע ודין, יו"ר חיים וסביבה, חבר בדירקטוריון קק"ל

עוד משהו: ב־2006 זכה בפרס צ'ארלס ברונפמן

כבן לאב שהיה מדען במשרד להגנת הסביבה האמריקאי (EPA), טבעי היה שאלון טל יהיה פעיל סביבתי. המפתיע הוא שטל בחר לעשות זאת בישראל, שבה ביקר לעתים רחוקות עד שעלה לכאן בגיל 20. "הזיכרונות שנחרתו בי מישראל היו דווקא שאריות הזפת שעל הגוף כשיצאתי מטבילה בים התיכון, ריחות הפטרוכימיה שבמפרץ חיפה ופסולת הבניין שראיתי בכל מקום", הוא מודה.

עוד לפני עלייתו השלים טל את לימודי התואר הראשון, דווקא בכלכלה ובמדעי המדינה. לעיסוק המקצועי בתחום איכות הסביבה הוא הגיע לגמרי במקרה: תוך כדי לימודי התואר השני שלו במשפטים חיפש עבודה, ובדרך מקרה הגיע לשירות השמירה על איכות הסביבה - אז גוף במשרד הפנים, שלימים הפך להיות משרד ממשלתי עצמאי ששמו המשרד להגנת הסביבה. טל התאהב בתחום, והחליט להמשיך לדוקטורט בלימודי מדעי הסביבה באוניברסיטת הרווארד האמריקאית.

כשסיים חזר לגור בישראל בקיבוץ קטורה שבערבה. האפשרות לחזור למשרד להגנת הסביבה נפסלה, כיוון שטל ביכר להמשיך ולגור בקיבוץ. במקום זאת, הוא החליט להקים עמותה ירוקה. כשהציע את השם איל"ה (ראשי תיבות של אגודה ישראלית להגנת הסביבה) אמרו לו חברי העמותה החדשה שהשם המוצע הוא, איך לומר, קצת יומרני. טל נזכר שאחד הקורסים שלקח בהרווארד נקרא "אדם, טבע ודין". זה, החליט, יהיה שם העמותה.

כבר מראשיתה ניכר היה שאדם טבע ודין היא עמותה יוצאת דופן: היא לא התבססה על סטודנטים מפגינים, אנשי ידיעת הארץ לוחמניים ופעילי תנועות נוער נלהבים - אלא על משפטנים קרי מזג, רובם ממוצא אמריקאי. "התחושה שהצדק יכול לשנות היא משהו מאוד אמריקאי", אומר טל.

ב־19 השנים שאדם, טבע ודין קיימת ופועלת, היא רשמה שורה מרשימה של הישגים שאפשר לראות כמעט בכל פינה בארץ: תושבי תל אביב וגוש דן נושמים אוויר נקי יותר בזכות הסבת תחנת הכוח רדינג לגז טבעי; שלוש מרינות לא הוקמו (ירקון, אשקלון וחיפה), במידה רבה בזכותה; ופעילות העמותה הובילה במישרין לכינון חוק החופים, האוסר על בנייה במרחק של פחות מ־100 מטר מקו החוף.

אלון טל | צילום: אוראל כהן

אחרי שבע שנים שבהן ניהל את העמותה, טל הותיר אותה ליורשיו. "זה כמו הורה טוב", הוא מסביר היום. "צריך לדעת מתי לשחרר את הילד ולעודד אותו לעזוב את הבית". בעמותה כיום כבר לא מתייעצים איתו בענייני יומיום, והנתק כמעט מוחלט.

אבל גם אחרי שדחף את הגוזל מהקן, טל המשיך בפעילות סביבתית. הוא ייסד את מכון ערבה ללימודי הסביבה, וכיהן כמעט בכל תפקיד סביבתי אפשרי, למשל יו"ר חיים וסביבה, ארגון הגג של הארגונים הירוקים, דירקטור בקרן קיימת לישראל וחבר סגל במכון לחקר המדבר בשלוחת אוניברסיטת בן־גוריון בשדה בוקר.

אבל את עיקר מרצו השקיע טל בהקמת מפלגת התנועה הירוקה מימד, שרצה בבחירות האחרונות לכנסת, אבל לא עברה את אחוז החסימה. "יש סוגיות שאפשר לשנות בדין ובמשפט", הוא מסביר את ניסיון המעבר לפוליטיקה, "אבל הבעיה העיקרית נובעת מהחלטות של מדיניות שמקבלים פוליטיקאים. מפלגות ירוקות בעולם הצליחו לעשות שינוי בתחום הזה".

למה דווקא אתם נכשלתם בסיבוב הזה?

"היה לנו ביש מזל: הפסדנו קולות בגלל העימות האישי בין נתניהו ללבני".

ובכל זאת, טל משוכנע שהמאמץ שלו חלחל למקומות הנכונים: "היום אנחנו שומעים את ראש הממשלה מדבר על סביבה", הוא אומר, "זה לא היה קודם. אבל אנחנו עדיין פרימיטיביים בנושא האנרגיה - אף על פי שהובלנו את השימוש היעיל בשמש בפיתוח דודי שמש, ולמרות החלוציות של חברת לוז שפיתחה טכנולוגיה לניצול אנרגיית השמש.

"כשהיינו מדינה קטנה, יכולנו לעשות טעויות. היום, ההשלכות של תכנון לא נבון הן קריסה של המערכות האקולוגיות. בישראל, אם מישהו נשכח בים המלח או באיזה נחל, ישר ייצאו להציל אותו - אבל אם זה משהו מופשט, זה כבר לא מעניין את הרשויות".

מה אתה חושב על ארגוני הסביבה היום?

"ארגוני הסביבה התרגלו להצביע על מפעל מפלצתי ולטעון שהוא הבעיה. הבעיה היא אחרת: הפרופיל של המזהמים הוא פרופיל מפוזר ולא נקודתי. כולנו מחממים את הבית באמצעות מזגן, כולנו נוסעים במכוניות, ולכן זה מחייב שינוי במודעות.

"ישראל היא מדינה ייחודית: כשצריך, כל המדינה עומדת בתור כדי לתרום מח עצם. אני טוען שאפשר לרתום את תחושת האחווה הישראלית גם לעניין כמו רכיבה על אופניים, למשל".

ובכל זאת, כאחד שמאמין שההחלטות החשובות מתקבלות לבסוף בממשלה, מה התוכניות שלך לעתיד?

"יש כמה תפקידים בממשלה שהייתי רוצה למלא. אני מסתדר מצוין עם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן ואני לא פוסל שיתופי פעולה. התחלתי את הקריירה שלי בממשלה, ואני מניח שאחזור לשם. שם מתקבלות ההחלטות הגדולות. במקום לחקור החלטות, אני מעדיף להשתתף בהן".

עזריה אלון, איש אדמה

גיל: 91

מצב משפחתי: נשוי + 3 ילדים ו־13 נכדים

מגורים: בית השיטה

תפקיד: סופר, מגיש תוכנית רדיו בקול ישראל

בעבר: מייסד החברה להגנת הטבע, מרצה בטכניון

עוד משהו: נכנס לספר השיאים של גינס כמגיש הוותיק ביותר של תוכנית רדיו

כשלהקת הנח"ל שרה "אדוני, היזהר, אל תיגע באירוס" בסוף שנות השישים, זה היה במידה כמעט מוחלטת בזכות עזריה אלון. החוק האוסר על קטיפת פרחי בר, שכיום כמעט נראה מובן מאליו, הוא תוצאה של המאבק של החברה להגנת הטבע, שאלון ופרופ' אמוץ זהבי הקימו ב־1951. בזכות אלון, זהבי וחבריהם כולם יודעים שהכלניות, הרקפות, האירוסים ושאר פרחי הבר שהיו נחלת הכלל הם כיום פרחים מוגנים.

עזריה אלון. "אדוני היזהר, אל תגע באירוס" | צילום: ערן יופי כהן

המאבק על פרחי הבר היה רק ההתחלה: פעילותה של החברה להגנת הטבע הובילה ב־1963 לחקיקת חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, המכריז על שטחים רבים כשמורות טבע שבהן אסור לקטוף כל צמח שהוא, ומגדיר את ערכי הטבע של המדינה. חברי כנסת אחדים טענו אז שזו "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה". הם טעו.

58 שנה אחרי הקמת המוסד, כשאלון כבר בן 91, החברה להגנת הטבע הפכה שם נרדף לארגון יסודי, צנוע ומסודר. החזון של אלון, שמאמין שצריך להכיר את הארץ דרך הרגליים, הונחל ל־65 אלף חברי העמותה, שלומדים את הארץ, משלמים דמי חבר שמממנים את פעילויות החברה, ויוצאים לשטח בכל פעם שתוכנית סביבתית מאיימת על הטבע.

לאלון יש יכולת נדירה למנף את המסירות האינסופית שלו לנופי הארץ לכדי תפיסה לאומית־ערכית. תחת הנהגתו נהפכה החברה להגנת הטבע לסמל של הציונות וההתחברות לארץ. תוכנית הרדיו שלו, ורשימה מרשימה של ספרי ידיעת הארץ שחיבר, הביאו את החברה להגנת הטבע לכל בית בישראל. בעיני חובבי טבע רבים, אלון עצמו הוא סמל השמירה על הטבע והנוף.

השאלה על מצבה של התנועה הסביבתית כיום מביכה את אלון. הוא מעדיף לדבר על התפתחות המודעות הסביבתית של הציבור. "לצערי, היא לא מגיעה לקובעי המדיניות", הוא אומר.

לך הם מקשיבים?

"היום אני שותף רחוק בתנועה הסביבתית. בכל פעם שיש צרות קוראים לי, ואני בא ותורם כל מה שאני יכול".

לאחרונה היה מעורב אלון במאבק להגנת נחל יתלה, שהתוכנית לסלילת קו רכבת מהירה מתל אביב לירושלים מאיימת עליו. "עשיתי כל מאמץ ונכשלתי", הוא מודה. "אני כבר 60 שנה פעיל בתחום. פעם מצליחים ופעם לא".

מאז שהקמתם את החברה להגנת הטבע קמו פה הרבה ארגונים סביבתיים אחרים. איך זה שאף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה שלכם?

"הייחוד של החברה להגנת הטבע הוא בכך שהיא לא התנפחה, אלא שמרה על אותה רוח לאורך זמן. אין בה שום איש שעשה קפיטל. יש בה רוח התנדבות וחידושים, ובאים אליה אנשים חדשים וצעירים. זו חברה חיה: היא לא התאבנה, והיא מקיפה רבבות אנשים. זו חברה שלא נרתעת גם כשהיא מפסידה, ולא קופצת מהגגות כשהיא מצליחה. היא פשוט עובדת".

יהודה אולנדר, עובד ציבור

גיל: 58

מצב משפחתי: נשוי + 4 ילדים ושני נכדים

מגורים: כפר סבא

תפקיד: מנהל איגוד ערים באיכות הסביבה השרון

בעבר: ממונה על איכות הסביבה ברשות שדות התעופה

עוד משהו: שר במקהלה בשעות הפנאי

תשדיר הרדיו של אחת מחברות הנדל"ן המובילות בשוק, שמתנגן בימים אלה ומבשר על עמידה בתקן הבנייה הירוקה, סוף סוף גורם נחת ליהודה אולנדר. במשך שנים לא הבינו מיהו התמהוני שמבקש שנשלם יותר עבור הבית שלנו רק משום שהוא ירוק. אולנדר, בשלו, המשיך לפמפם את המנטרה, והיום כולם מבינים ש"בחשבון החשמל זה עוד ישתלם".

כאיש ביטחון באל על הצליח אולנדר לשכנע את רשות שדות התעופה שהגיעה העת לפתוח תפקיד שיטפל ברעש המטוסים והחומרים המסוכנים, וב־1988 הוא קיבל הצעה להקים איגוד ערים לאיכות הסביבה באזור השרון.

לכאורה קשה להבין על איזו סביבה יש לשמור באזור השרון המטופח למשעי. חיפוש הפתרונות למפגעי הריח והרעש הקיימים הביא את אולנדר, עשר שנים לאחר שנכנס לתפקיד כמנהל איגוד ערים, לפריצת דרך משמעותית שהקנתה לעיר כפר סבא את התווית הירוקה שלה.

עוד בסוף שנות התשעים שכנע אולנדר את ראש עיריית כפר סבא אז, יצחק ולד, שהשכונה הבאה שתתוכנן בעיר תהיה ירוקה.

השכונה היתה אמורה להתאפיין במיקום בניינים עם כיווני אוויר טובים יותר, בניית בניינים משמרי אנרגיה שיחסכו 30% מצריכת החשמל, סלילת שבילי אופניים, הקמת מרכזי מיחזור שכונתיים ואפשרות למחזר את המים בבניינים.

בגלל היעדר תקן מסודר לבנייה ירוקה החליט אולנדר ליזום תקן כזה בשיתוף משרד התשתיות, המשרד להגנת הסביבה ומכון התקנים. התקן היה אמנם וולונטרי לחלוטין וכל קבלן היה יכול לבחור אם להשתמש בו או לא, אבל אולנדר אחראי להמצאת שפת בנייה אחרת.

יהודה אולנדר | צילום: אוראל כהן

בימים אלה אולנדר שותף לכינון תקן חדש, שנמצא בתהליך גיבוש שיהיה מחמיר יותר, ובתקווה - גם מחייב. העמותה שהקים פועלת בעיקר כדי להציף את בשורת הבנייה הירוקה בקרב הקבלנים וציבור רוכשי הדירות.

"אין מהפכה ביום אחד", הוא אומר, "אבל הצלחתי ליצור שינוי אמיתי בבנייה בארץ. אני מציע לבוא ולראות שבנייה ירוקה זה לא בולשיט. אנשים יבינו כשיראו את חשבון החשמל שלהם. בכפר סבא או ביבנה בונים היום רק לפי בנייה ירוקה, ויש גם הצעת חוק כדי להפוך את זה למחייב. במדינת ישראל לא צריכים לבנות אחרת. אין דרך אחרת. גם בתל אביב, גם בירוחם וגם בקריית שמונה".

עודד הרשקו, מחנך

גיל: 34

מצב משפחתי: רווק

מגורים: חיפה

תפקיד: מחנך בכיתות ז' בבית הספר הפתוח בחיפה

בעבר: סיים לימודי רפואה

עוד משהו: חובב דינוזאורים

את החופש הגדול של קיץ 2008 החליט עודד הרשקו מחיפה לבלות בחוף הים. תלמידיו בבית הספר הפתוח שבו הוא מלמד בוודאי אינם יודעים ששבועיים מתוך החופש הגדול בילה המורה שלהם באיסוף לכלוך בחופי חיפה, וסחף אחריו ציבור שלם.

הלכלוך שמאפיין את החופים בעונת הקיץ הביא את הרשקו לבנות סוכה על החוף ולנצל את הקיץ הלוהט כדי לכרוך זה בזה שני תחביבים שלו, שהייה בחוף הים ושמירה על איכות הסביבה, ואולי להצליח לשנות במקצת את מצבם של חופי ארצנו.

הרשקו, בנו של חתן פרס נובל פרופ' אברהם הרשקו, מורה במקצועו ורופא בהכשרתו, תכנן את המבצע עם פתיחת חופשת הקיץ, והחליט לצרף אליו קרובים וחברים. הרשקו וחבריו החליטו להפסיק לצקצק בלשון ולהגיד כמה מטונף בים, ובמקום זאת להרים את הכפפה ולעשות משהו. במשך השבועיים ששהו בחוף הם אספו 200 שקיות זבל.

"הגיעו לשם משפחות, חבר'ה מהמושבים שמסביב, ראו אותנו והחליטו לנקות גם כן. אנשים מאוד נרתמו לעניין הניקיון. הם ראו את מספר שקיות הזבל שנערמו, שאלו, לקחו שקית ובאו לעזור. פתאום אתה זוכה לפגוש אנשים מעניינים או כאלה שלא כל כך אכפת להם ביום יום מהזבל, ובכל זאת מרגישים את הצורך לעזור", סיפר הרשקו על החוויה.

עודד הרשקו. "אנשים נרתמו לעניין" | צילום: עמית שעל

הרשקו וחבריו הספיקו לכסות כקילומטר מרצועת החוף שבין חיפה לעתלית. "חשבתי איך לעשות את זה באופן שיפתה אנשים אחרים להצטרף. לכן החלטנו להקים את הסוכה ולנקות את החוף. בתמימות בנינו אותה, ואז נודע לנו על ידי הפקח שמדובר במעשה לא חוקי ללא היתר מהמינהל", נזכר הרשקו.

כעבור שבוע באו פקחי מינהל מקרקעי ישראל והחליטו לשים סוף ליוזמה הירוקה. "הסוכה", כך נמסר להרשקו על ידי פקח המינהל, "נבנתה ללא היתר ולכן עליך להתפנות מהחוף".

המטרה הטובה סתרה את החוק היבש והרשקו וחבריו נבלעו בנבכי הביורוקרטיה לקבלת היתר ל"התנחלות" החופית שהקימו. בסופו של דבר, אנשי המינהל העריכו את המטרה הטובה ואישרו להרשקו ולפמלייתו להתפנות בתוך כמה ימים. החבורה נותרה עם טעם מר בפה, ובקיץ 2009 הם כבר לא חזרו על המעשה.

בינתיים מסתפק הרשקו בחינוך הסברתי וסביבתי לתלמידיו. אחת לתקופה הוא יורד איתם לחופים לאסוף את הלכלוך שהותירו המתרחצים אחריהם.

בימי הקיץ שולחות הרשויות המקומיות פקחים מטעמן חמושים ברכבים כדי לחלוש על קילומטרים רבים של חופים ולהחזיר לטבע את מראהו המקורי. הרכב נוסע לבד והפקח משליך לתוכו את החפצים הגדולים. לפיסות הזבל הקטנות זה לא מספיק. בשביל זה צריך אנשים טובים.

יותם אביזוהר, פעיל חברתי

גיל: 35

מצב משפחתי: נשוי

מגורים: תל אביב

תפקיד: מנכ"ל עמותת ישראל בשביל אופניים

בעבר: אדריכל נוף

עוד משהו: מתאמן באייקידו

בגיל 17 יותם אביזוהר עשה רישיון כמו כולם, נתקע בפקקים והוציא את מיטב כספו על תשלום דו"חות. אבל יום אחד האסימון נפל. לפני עשר שנים הוא החליט להשאיר את האוטו בבית ולהשתמש באופניים ככלי תחבורה חלופי, ואז גם גילה חבורת רוכבים בגן צ'רלס קלור שאוגדו בשם "תל אביב בשביל אופניים", שנהפכה בהמשך לעמותת "ישראל בשביל אופניים".

כשפנו לראשונה לעיריית תל אביב ענו להם שם: "תל אביב זה הסיטי ופה נוסעים במכוניות". אבל הם לא התייאשו. היום, מספר אביזוהר בגאווה, 12% מהנסיעות היומיומיות בתל אביב נעשות באמצעות אופניים. עם זאת, אביזוהר מעביר ביקורת על כך שעיריית תל אביב בחרה לסלול את שבילי האופניים ברחובות "קלים": שדרות רוטשילד, נורדאו, שדרות ח"ן ופארק הירקון. מבחינתו, היד עוד נטויה.

העמותה מורכבת מאוסף אקלקטי של שינקינאים צפונים, תושבי עיירות פיתוח, סטודנטים ומובטלים. עד כה הצליחה העמותה לרשום הישגים בעיקר בתל אביב, העיר בעלת 100 אלף מקומות חניה ומיליון כלי רכב שנכנסים ויוצאים ממנה מדי יום. כיום מוקצים 8 מיליון שקל בשנה לטובת סלילת שבילי אופניים וכבר הוקמו שבילים באורך של 100 ק"מ, אך אביזוהר מאמין שמספר הרוכבים עוד יגדל ויחייב את עיריית תל אביב להזיע יותר.

יורם אביזוהר. מחייב את העירייה להזיע | צילום: עמית שעל

הצעת החוק שיזמו אביזוהר וחבריו שוכבת בינתיים על המדף. הצעת החוק מדברת על עידוד שימוש באופניים, יצירת חניות לאופניים במקומות עבודה, סלילת שבילי אופניים ברשוית מקומיות, הגברת בטיחות התנועה באופניים ומתן תמריצים כלכליים למי שרוכב לעבודה על אופניו. החוק עבר בכנסת הקודמת בקריאה ראשונה ברוב גדול. "אני עוד לא נמצא במקום של לוותר על הרכב, לצערי", אומר אביזוהר. "חשוב להבהיר שגם התפיסה של הארגון שאני עובד בו היא לא אנטי־מכוניות. אנחנו לא מפנטזים על עולם ללא כלי רכב. ברוב הערים בישראל אין אלטרנטיבות, ולכן השימוש ברכב פרטי כל כך נפוץ. כל המערכת מעודדת אותך להשתמש בכלי הרכב".

בינתיים הוא מנהל את המלחמה על אופניים פשוטים, ומנסה לשכנע גם אותי לעבור לשני גלגלים: "הם עולים רק 600 שקל, כדאי לך".