נתן יעקבסון, מיליארדר הסליקות באינטרנט, נחשף לראשונה

6 סנט. זה היה מחיר הנסיעה בשנות השישים באוטובוס העירוני של וויניפג, עיר במרכז קנדה שבה חיים לא מעט יהודים, מעין שטייטל צפון־אמריקאי שהטמפרטורות בו צונחות בחורף מתחת ל־30 מעלות מתחת לאפס. "זה מקום כל כך קר שאפילו עורכי דין הולכים שם עם הידיים בכיסים של עצמם", מתבדח נתן יעקבסון, כיום הבעלים של חברת הסליקה פייג'אה, המגלגלת מחזור של כ־4.5 מיליארד דולר בשנה.

אלא שלמרות הקור המקפיא ותנאי מזג האוויר הקשים היה יעקבסון הצעיר צועד מדי יום קילומטר וחצי מבית המשפחה לבית הספר - ובחזרה. אביו, יהודי קשה יום שהתפרנס בקושי מהמעדנייה שהיתה בבעלותו, פשוט לא היה מוכן לשלם עבור הנסיעה של בנו באוטובוס. "היו מרשים לי לקחת אוטובוס לבית הספר רק כשהטמפרטורה ירדה מתחת לאפס", משחזר יעקבסון בראיון ראשון אי פעם, שבו הוא מגולל בהתלהבות ובעברית מתובלת במבטא קנדי סיפור סינדרלה מופלא על ילד שגדל בבית עני ובמו ידיו בנה עסק משגשג שהפך אותו למיליונר. זה סיפור מופלא, שכולל מסע בין עיראק ואיראן לרוסיה וקזחסטן, ובין חברות ענק כמו אפל ויבמ לג'נרל מוטורס ופיליפ מוריס.

נתן יעקובסון בצעירותו. חובב כלי תחבורה

על קיר משרדו של יעקבסון בהרצליה פיתוח תלויה תמונה שלו עם ראש הממשלה הנוכחי של קנדה, סטיבן הארפר, שעמו יש ליעקבסון יחסים מצוינים. "אנו מכירים טוב", הוא אומר, "אחד הדברים שבהם אני פעיל זה בניית הקשרים בין קנדה וישראל". קנדה אינה המדינה היחידה שיעקבסון עוזר כיום בבניית הקשרים איתה, והוא מנצל היטב את הדלתות שנפתחות בפניו בכל רחבי העולם, גם הערבי, כדי לקדם אינטרסים של מדינת ישראל.

ילדות קשה וזיכרונות מדבורה עומר

יעקבסון (54) הוא בן למהגרים יהודים מרוסיה שנדדו לקנדה עם הוריהם עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הוא ילד סנדביץ' בין שתי אחיות, שנאלץ לראות את אביו נכשל פעם אחר פעם בעסקים ולא מצליח לכלכל את עצמו ואת רעייתו, עקרת הבית, כפי שחלם. זה הביא אותו כבר בגיל 12 לצאת לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות: מכיסוח דשא דרך חלוקת עיתונים ועד ניקוי שלג ממדרכות. את שנות בית הספר היסודי העביר בבית הספר היהודי רמה - לימודים אשר המשפחה הצליחה לממן רק בעזרת הקהילה היהודית של העיר.

"התביישתי שאבא שלי היה צריך להופיע כל שנה בפני ועדה בקהילה כדי להוכיח שאין לו כסף לשלוח את הילדים שלו לבית הספר. הייתי הילד הכי עני בכיתה, וילדים היו קשים אליי, כמו שרק ילדים יודעים", אומר יעקבסון. להוריו היה חשוב מאוד שהילד יתחנך על אהבת ישראל וילמד גם עברית. באותה תקופה היו מורים מהארץ מגיעים בשליחות לקנדה ומלמדים בבית הספר היהודי בוויניפג. אחת המורות של יעקבסון ביסודי היתה צעירה ישראלית בשם דבורה וורנק, שהגיעה עם משפחתה לשליחות בת כשלוש שנים בקנדה. "לימים הם חזרו לישראל ועברתו את השם לעומר", מספר יעקבסון ומבליע חיוך, "אתה מבין, הסופרת דבורה עומר היתה מורה שלי".

בכיתה ז', קצת אחרי בר המצווה, עבר יעקבסון לבית ספר ציבורי, שם למד אנטישמיות מהי. "למדתי שאפשר לחבר מילים כמו Dirty ו־Jew, ושם למדתי ללכת מכות. חטפתי מכות, נתתי מכות, ואחרי זה התחלתי ללכת מכות בשביל הילדים היהודים שהיו יותר קטנים ממני". גובהו וממדי גופו סייעו לו בשנים הקשות ההן, והוא אף שיחק כשוער בנבחרת ההוקי קרח המקומית, דווקא לא בגלל הגובה, אלא בגלל העניין הכספי: "שוער הוא התפקיד היחידי שהקבוצה קונה עבורו את הציוד, ולאבא שלי הרי לא היה כסף כדי לקנות לי", הוא מספר.

צבא בארץ, אפל ויבמ

יעקבסון לא הצטיין בלימודים, בין היתר משום שאת מרבית זמנו השקיע בפעילות בארגונים יהודיים שונים. כשסיים את התיכון, ב־1973, הגיע לארץ למשך חצי שנה כדי להתנדב בקיבוץ חמדיה ולטייל. בשבוע הראשון לשהותו כאן פרצה מלחמת יום הכיפורים. יעקבסון החליט לעלות לרמת הגולן ולעזור כמתנדב בפינוי הפצועים.

אחרי חצי שנה בישראל וטיול עם חבר באירופה חזר לקנדה ונרשם ללימודים באוניברסיטה, אלא שמהר מאוד הבין שמקומו לא שם. "אני זוכר שישבתי בשיעור פילוסופיה ואמרתי 'מה אני עושה כאן?'. החלטתי לחזור לארץ", הוא מספר.

הוא התגייס לצנחנים, יצא לקורס קצינים, היה חניך של בוגי יעלון ושירת במשך כחמש שנים, עד שיום אחד קיבל טלפון שבישר לו כי אביו גוסס ממחלת הסרטן. יעקבסון השתחרר מהצבא וחזר לקנדה כדי להיות לצד אביו, עד שנפטר. "הוא אמנם היה איש עני, אבל איש עם הרבה כבוד", אומר יעקבסון. "לפני בר המצווה אבי לקח אותי לשיחה ואמר לי 'כשנולדת נתתי לך את השם שלי, ויש לך אחריות להביא לכך שכאשר תעזוב את העולם הזה, לשם הזה יהיה יותר כבוד מאשר מה שהיה לו כשנתתי לך אותו'".

סטיב ג'ובס. "נתן לי צ'אנס" | צילום: בלומברג

הדרך לכבוד הזה התחילה עבור יעקבסון בעבודה הרצינית הראשונה שלו, שקיבל לאחר שהחליט להישאר בקנדה ולעזור לאמו האלמנה. "קיבלתי צ'אנס להיכנס לתחום המחשבים בחברה שהיתה אז קטנה", הוא מספר, "לחברה הזו קראו אפל, והיא בדיוק פיתחה אז את המקינטוש הראשון". יעקבסון הפך למנהל שאחראי על שיווק המחשבים ל־500 החברות הגדולות בצפון אמריקה. אז גם התוודע באופן אישי אל מייסד החברה סטיב ג'ובס. "הוא איש שיווק מעולה, הוא ידע לתרגם את החלומות שלו למציאות וגם לשווק אותם לכל האנשים בחברה וכלפי חוץ. הוא זה שנתן לי את הצ'אנס הגדול שלי", אומר יעקבסון.

ב־1985, אחרי כשלוש שנים באפל, החל יעקבסון לעבוד ביבמ. בגיל 31 מונה לסגן נשיא ייצור משולב מחשב, אך ב־1989, לאחר שהוצע לו תפקיד אחר שלא עניין אותו, עזב את החברה וקיבל משכורת של שנה כפיצויים. באמצעות הכסף הזה הקים חברת ייעוץ לתעשייה, והלקוח הראשון שגייס היה ג'נרל מוטורס - חברה שהכיר מעבודתו ביבמ.

הזדמנות מעניינת הגיעה אל יעקבסון כאשר ישב בוועדה של משרד התעשייה הקנדי, שמטרתה היתה לעזור למפעלי חלקי חילוף קנדיים. "מישהו שם שאל אותי אם אני מעוניין לעבוד מחוץ לקנדה. אמרתי שכן ושאלתי איפה, אז הוא אמר: עיראק".

עיראק, כווית, איראן ובריה"מ

ב־1989 נחת יעקבסון בבגדד. זה היה לקראת סוף מלחמת איראן־עיראק, והוא זוכר שבמפעלים שאליהם הגיע, שייצרו בהם בלמים ובולמי זעזועים, לבשו כל המנהלים מדים. "באותה תקופה שמעתי שג'נרל מוטורס זכתה בחוזה ענק לבניית מפעל גדול להרכבת מכוניות בעיר שנמצאת בין בגדד לבבל. אז הלכתי לחברים שלי בג'נרל מוטורס ואמרתי להם 'אני עכשיו בעיראק, ואני רוצה לעבוד איתכם'. באותם ימים סדאם חוסיין הבטיח לכל קצין שזכה בשני צל"שים שטח לבניית בית ומכונית שברולט סלבריטי, והביקוש היה גבוה".

באחת הנסיעות שלו לעיראק הפגיש בחור ערבי שהכיר בקנדה בינו לבין חבריו בכווית הסמוכה. "זו היתה אחת מהמשפחות הכי עשירות במדינה", הוא מספר, "אחד האחים היה שר האוצר, והוא סיפר לי שהם פתחו את קו האשראי הערבי הראשון לברית המועצות, בהיקף של 200 מיליון דולר, ושהם צריכים אדם שייצג אותם שם. אמרתי שאעשה זאת בשמחה".

אלא שבקיץ 1990 עיראק פלשה לכווית, וכל המיזמים של יעקבסון במפרץ ירדו לטמיון. "הכל הלך לי פייפן", הוא אומר. "חטפתי מכה, אז עברתי מפירסט קלאס לאקונומי ליד השירותים. אבל המשכתי לעבוד ברוסיה באמצעות חברה שהקמתי, בשם The West Group".

יעקבסון זיהה את הצמא של השוק הרוסי למכוניות, פנה שוב לחברים בג'נרל מוטורס וביקש מהם את הזכויות למכור את רכביהם בברית המועצות. "קיבלתי את הזיכיון והתחלתי לנוע על הקו טורונטו־מוסקבה", הוא מספר. "חרשתי את כל ברית המועצות, פתחנו סוכנויות רכב עם שותפים מקומיים בכל המדינה".

גם הפעם אירועים פוליטיים טלטלו את עסקיו, כאשר האימפריה הסובייטית התפרקה. "אני זוכר שאחרי שראיתי ב־CNN את הטנקים ברחובות ניסיתי במשך שעות להתקשר לאנשים שלי במוסקבה ללא הצלחה. הייתי ממש בדיפרסיה". אלא שהתברר שהשינוי דווקא היה לטובה: "השוק שם נפתח והחלה דרישה אדירה למכוניות בכל רחבי ברית המועצות לשעבר. פתחנו סוכנויות של ג'נרל מוטורס ברוסיה, אוקראינה, קזחסטן ואזרבייג'אן. כך נהיינו הסוכן הכי גדול בעולם של ג'נרל מוטורס. אפילו הופעתי ב'פורבס'".

הקשרים עם ג'נרל מוטורס גם הביאו את יעקבסון, בעליו של דרכון ישראלי וסרן במילואים, לאיראן. "זה היה ב־93'–94'. נודע לי שג'נרל מוטורס רוצה לחזור לשוק האיראני ואף הציגה שלוש מכוניות בתערוכת טהרן", הוא משחזר. "פניתי לאנשי הקשר שלי בחברה ואמרתי להם שאני רוצה את הזכויות". בג'נרל מוטורס לא האמינו שהאיראנים יסכימו שיהודי עם רקע כמו שלו יפתח סוכנות בטהרן. "אז הבאתי את מוחמד רפסנג'אני, אחיו של נשיא איראן דאז, לטורונטו, והם ראו שיש לי קשרים. היה ביקוש גבוה, אבל אז הנשיא קלינטון העביר חוק שאסור לחברות־בנות של חברות אמריקאיות לעבוד באיראן ונאלצנו לסגור את הסוכנות".

אחרי המכוניות - סיגריות ודלק

אחרי שהביא את בשורת המכוניות האמריקאיות לרוסיה החליט יעקבסון להרחיב קצת את העסק ופנה לעוד חברת ענק אמריקאית, פיליפ מוריס, יצרנית מרלבורו, וקיבל את הזיכיון שלה ברוסיה וקזחסטן. "אמנם לא כל אחד יכול היה לקנות קדילאק, אבל כל אחד יכול לקנות קופסת מרלבורו", הוא אומר. "שם התחלתי כבר להרוויח הרבה כסף. זו היתה תקופה שמרלבורו היתה סמל, שכדי לעצור מונית ברחוב היית מרים קופסת מרלבורו. אנשים היו עושים הכל בשביל זה. מכרנו המון".

באותה תקופה הבין יעקבסון שלא די למכור לרוסים מכוניות - הם צריכים גם דלק כדי להניע אותן. "ילדים היו עומדים עם ג'ריקן בצד של הרחוב ומוכרים דלק, ואף אחד לא היה יודע איזה אחוז מים ואיזה אחוז דלק יש בפנים", הוא משחזר, "כדי לקנות דלק אמיתי היית צריך להשיג תלושים לתחנות הממשלתיות, והיית צריך לשחק משחקים ולקנות בשוק השחור את התלושים האלה. אז אמרתי, בואו נבנה תחנות דלק. יש פה צורך".

יעקבסון. מכבי תל אביב זה הובי | צילום: שוגר דיויד

יעקבסון נפגש עם סגן נשיא חברת הנפט הרוסית TNK, ושיתוף הפעולה הזה הביא לבניית יותר מ־2,000 תחנות ברוסיה ואוקראינה. West Group של יעקבסון המשיכה לצמוח והפכה לחברה הקנדית הגדולה ביותר בשטחי ברית המועצות לשעבר. בשיאה, היא העסיקה יותר מ־5,000 עובדים. היא חידשה מפעלי פלדה ברוסיה ואוקראינה, רכשה חברת הנדסה ממשלתית בסנט פטרסבורג וזכתה במכרז לבניית מפעל זיקוק מקומי ובעוד פרויקטים גדולים רבים.

"החוק הכי חשוב בעסקים שלמדתי שם", אומר יעקבסון, "הוא שאנשים עובדים עם אנשים, לא עם חברות. הסוד הוא להיות גבר ולעמוד במילתך, כי בסוף היום הדבר האחרון שאנחנו לוקחים איתנו לקבר הוא השם שלנו. אין הבדל ביני לבין בן אדם שמנקה את הרחוב, והוא לא צריך לקבל פחות כבוד ממני. לי פשוט היה יותר מזל בחיים בכל מיני נקודות".

מבית המרקחת לחברת סליקה

ב־2003 החליט יעקבסון למכור את עסקיו בבריה"מ לשותפים שלו, יהודים קנדים. לדבריו, המכירה נעשתה "בכמה עשרות מיליוני דולרים". שנתיים קודם לכן הקים את חברת האחזקות שלו, IFG. הוא מאוד נהנה לספר שראשי התיבות שלה מסמנים את השם "אינטרנשיונל פוילע שטיק געשעפט" (עסקי התחכמויות בינלאומיות, בתרגום חופשי). בכלל, יעקבסון הוא איש עם הרבה הומור. כאשר קנה בעבר יאכטה קרא לה AFTICA, ראשי תיבות של "Another Fucking Toy I Can Afford". הוא תרם אותה אחרי כמה שנים לקרן בטורונטו שעוזרת לילדי רחוב.

ל־IFG, העוסקת בפיתוח והשקעות בתחומים שונים, יש כיום משרדים בקנדה, אוקראינה, פנמה, קוסטה ריקה וישראל. באמצעות IFG נכנס יעקבסון לפני כמה שנים לתחום בתי המרקחת הווירטואליים, העסק הראשון שהקים בישראל. "המדינה היחידה בעולם המפותח שלא מפקחת על מחירי התרופות היא ארצות הברית", הוא מסביר. "במשך שנים היו סיורי אוטובוסים של גמלאים מצפון דקוטה לוויניפג; הם הגיעו עם המרשם וקנו תרופות בקנדה בחצי מחיר. כשהאינטרנט התחיל להתפתח הנושא של בתי מרקחת וירטואליים התחיל לצבור תאוצה. רציתי לבדוק אם זה אפשרי גם בישראל. פתחתי את בית המרקחת הווירטואלי הישראלי הראשון, שנקרא מגן דוד מדס, ואת כל השיווק עשינו לקהילה היהודית בארצות הברית".

כמו שברוסיה בנה יעקבסון תחנות דלק כדי שאפשר יהיה לתדלק את המכוניות שהוא מוכר, כך גם בישראל עסק אחד גרר את העסק הבא: הפעם היו אלה עסקי הסליקה. "לפני שפתחנו את בית המרקחת הווירטואלי הלכתי לקבל חשבון מויזה ומאסטרקארד. מאחר שאסור לך לפתוח חשבון ישיר באינטרנט מולן או מול הבנק, הייתי צריך למצוא גורם שיתווך באמצע, חברת סליקה. החלטתי שבמקום ללכת לחברה אחרת אני אקים חברת סליקה משלי, והקמנו את מה שהפך לפייג'אה".

חברת הסליקה של יעקבסון יושבת בגיברלטר ומחזיקה משרדים במונטריאול ובהרצליה פיתוח, לשם עברה לפני כמה שבועות מתל אביב. לדברי יעקבסון, החברה מגלגלת מחזור שנתי של 4.5 מיליארד דולר, מתוכם כ־1.5 מיליארד דולר עבור ויזה Cal, הגוף היחיד שמולו היא עובדת בישראל. במדינות אחרות עובדת פייג'אה עם ויזה, מאסטרקארד, דיינרס ו־JCB היפנית, כמו גם עם בנקים באירופה וצפון אמריקה.

לדברי יעקבסון, פייג'אה אינה סולקת כיום אתרי הימורים כלל - לא שיש לו בעיה עקרונית עם זה, אלא שהם אינם מתמחים בתחום. עם זאת, היא סולקת אתרי פורנו רך: "זה תחום שמתפתח, ועשינו הסכם עם Cal שנשווק את זה יחד".

חסות למכבי, עימות עם Cal

בקיץ האחרון עלה השם פייג'אה לכותרות לאחר שהחברה הודיעה על מתן חסות לקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בסכום של קצת פחות ממיליון דולר לשנה. יעקבסון מספר שהקשר הראשוני עם מכבי נוצר תחילה עם קבוצת הכדורסל של המועדון, שהתארחה בטורונטו, אז רכש מינוי למכבי תל אביב בכדורסל ובכדורגל.

ביציע הכבוד בבלומפילד פגש איש עסקים קנדי אחר, אלכס שניידר, שהיה עד לאחרונה בעלי מכבי תל אביב בכדורגל. "הוא חבר שלי, בחור מוכשר שהתחיל מאפס ובנה לעצמו אימפריה", אומר יעקבסון. "ידעתי שהם צריכים ספונסר חדש, וגם לאלכס היתה תקופה לא קלה. שמעתי את הסיפורים על מכבי ועל מה שהם עושים מחוץ לכדורגל, כל פעילות הנוער בבתי ספר. ידעתי כבר אז שאני עובר לישראל, בדיוק פתחתי את פייג'אה בארץ, אז היה לי תירוץ טוב להיכנס לזה".

אלכס שניידר. "חבר שלי" | צילום: טל שחר

יעקבסון, שבמהלך הראיון קיבל שיחת טלפון ממנג'ר מכבי, אבי נמני, נוהג גם לצאת לאכול במסעדות עם בעלי מכבי תל אביב הנוכחי, המיליארדר הקנדי מיטש גולדהאר, שרכש בקיץ את הקבוצה משניידר. "הוא בחור חמוד ומוכשר שהצליח מאוד, רווק שמחפש להתחתן ולהקים משפחה", מספר יעקבסון, שמאמין כי גולדהאר יוביל את הקבוצה קדימה.

"הקשר עם מכבי הוא קשר אסטרטגי לטווח ארוך. המטרה שלי היא לגדול עם הקבוצה, ואני מאמין שיבוא יום, בעתיד הלא רחוק, שמכבי תל אביב תשחק באירופה ואנשים שם, הקליינטים שלי, יראו את מכבי בטלוויזיה ובמגרש עם הלוגו של פייג'אה, כמו שרואים את הלוגו של AIG על החולצות של שחקני מנצ'סטר יונייטד ואת Bwin על אלו של ריאל מדריד".

עד שזה יקרה הסתפקה פייג'אה דווקא בכותרות שליליות. לאחר שויזה העולמית הטילה על Cal קנס בגובה 9 מיליון יורו בגין חריגה מכללי הציות בתחום המסחר האלקטרוני וריבוי ביטולי עסקאות, טענה Cal כי חלק ניכר מבעיות הסליקה מקורן בעסקאות הקשורות לפייג'אה. כאשר יעקבסון שמע את ההאשמה הזו הוא רתח. "הם אמרו שחלק גדול זה בגללנו והעבירו חלק מהקנסות אלינו, אבל היום אני יכול להגיד בגאווה שלא היתה בעיה עם בתי העסק והמערכות שלנו - אלא בעיה של המערכות בתוך Cal.

"אמרנו להם במשך הרבה זמן 'חבר'ה, יש לכם בעיה', אבל לקח להם הרבה זמן לתקן את זה, וזה גרם לאחוז גבוה של ביטולי עסקאות. הגשנו בירור למאסטרקארד ולויזה, וקיבלנו ממאסטרקארד מכתב שמוכיח את מה שטענו כל הזמן, שלא היתה שום בעיה עם התוכנה שלנו. עכשיו אנחנו מחכים ש־Cal תחזיר לנו את הקנסות - הם חייבים לנו יותר מ־10 מיליון דולר".

מ־Cal נמסר בתגובה: "הסעיפים שבגינם נקנסה חברת פייג'אה הם הרבה יותר רחבים ומורכבים מאשר צוינו לעיל. מעבר לאמור, החברה אינה מתייחסת לנושאים הקשורים ללקוחותיה מעל גבי העיתון".

הפרויקט הבא: ארמון הגברים

יעקבסון מאמין שתחום הקניות באינטרנט הוא נושא שרק ילך ויתפתח, מה שיכניס לכיסו לא מעט כסף בשנים הבאות. אלא שהוא לא ממהר להתרגש. "זה לא שאם אני אסלוק 20 מיליארד דולר בשנה אני אפסיק ללכת בג'ינס או אשנה משהו בסגנון החיים שלי. אף פעם לא רדפתי אחרי הכסף", הוא מדגיש. "גם אם ארוויח הרבה יותר, אשתי תמשיך לקנות בוול־מארט ולהתמקח על המחיר, ואני אשאר תמיד אותו 'ליטל בוי מוויניפג', שזה אגב הכינוי שלי ב־ebay, שם אני קונה לא מעט חלקי חילוף ישנים לרכבים שלי".

האהבה למכוניות ואופנועים היא תחביב שיעקבסון טיפח בעזרת כספו. המיליונים שהרוויח אפשרו לו עם השנים להרכיב אוסף של נשק חם (הוא אף חבר במועדוני ירי) ולעוט על כל דגם חדש של בלקברי שיוצא לשוק - אולם הבונוס העיקרי מבחינתו הוא שהוא יכול היה להחזיק, בשיא, לא פחות מ־30 מכוניות ואופנועים. את חלקם הביא איתו לארץ, חלק נשארו בקנדה, וחלק הוא מכר.

"זו שריטה אצלי. תמיד אהבתי מכוניות אבל לא היתה לי יכולת לקנות", הוא אומר, ומשחזר איך כבר כשהיה בן 15, עוד לפני שהוציא רישיון, קנה ב־175 דולר הארלי־דיוידסון, אולם נאלץ להחזיר אותו למוכר עוד באותו היום לאחר שאביו הטיל על כך וטו.

עם השנים רכש מכוניות שונות ואף התחרה במירוצי אופנועים ומכוניות. בימים אלה הוא משלים פרויקט שהוא מכנה "ארמון הגברים": מעין מוסך ענק שהוא מקים בסמוך לבקתה שבבעלותו על אגם מצפון לטורונטו, שם הוא והמוסכניקים שלו יוכלו לטפל במכוניות, לשחק ולפרק חלקים. "זה יהיה מקום שהוא כמו חלום עבור גברים, וחשוב מאוד שיהיו שם שירותים עם משתנה וברז בירה", הוא צוחק.

לבקתה הזו הוא יגיע כאשר יטוס לטורונטו, עיר מגוריו בשנים האחרונות, שאותה עזב בקיץ האחרון לטובת מעבר לישראל, חלום ישן שלו שכעת הוא מגשים. הוא גר כיום בבית פרטי ששכר בהרצליה פיתוח, עם אשתו לינדי ובתם בת ה־8, ילדה יהודייה שאימץ הזוג בקייב לאחר טלפון בהול שקיבל מהרב הראשי של אוקראינה, שביקש ממנו סיוע בהצלתה.

טלפון נוסף שקיבל לא מזמן מרב אחר, האחראי על חידוש בית חב"ד שנהרס בפיגוע במומביי, הביא את יעקבסון לממן את עבודות השיפוצים שם. בכלל, הוא תורם ללא מעט מטרות וארגונים ופעיל מאוד בקהילה היהודית בקנדה, ברוסיה ובאוקראינה. "את רוב הצדקות שלי אני עושה בסתר. אתה אף פעם לא תראה בניין עם השם שלי עליו", הוא אומר, "אני עושה את זה כי זה הדבר הנכון לעשות. אני לא רודף קשרים, לא הולך לאירועים, אני לא מהמי ומי ואני לא מחפש את זה. חוץ ממכוניות אני לא דאווינר. אני חי את החלומות שלי, והפעילות הקהילתית שלי הרבה יותר חשובה לי".