על הזכות לפרטיות באוברדרפט

נניח כי למאן דהוא יש חשבון בבנק אוצר החייל והאחרון חפץ לפתוח חשבון נוסף בבנק הבינלאומי הראשון. לפי המצב החוקי הקיים היום, הבנק הראשון והשני לא יידעו, האחד ביחס למשנהו, כי למאן דהוא חשבון אצלם. זאת אף על פי שבנק אוצר החייל מצוי בבעלות של הבנק הבינלאומי הראשון, או במילים אחרות - שניהם שייכים לאותה קבוצה בנקאית.

מצב זה עומד להשתנות, אם תתקבל בכנסת יוזמת חקיקה שמקדם בימים אלו בנק ישראל. על פי יוזמה זו, המפקח על הבנקים יוסמך להתיר העברת מידע בתוך קבוצת בנקים. כך תוכל קבוצת בנקים המצויה תחת בעלות אחת להעביר מידע פנימי בין הבנקים תחת אותה הבעלות בדבר היקף החשבונות שיש לכל אדם בבנקים שבקבוצה.

יוזמה זו באה לעקוף, בין היתר, פסיקה של בית הדין לחוזים אחידים, שניתן בעניין היועץ המשפטי נגד בנק לאומי (ע"ש (ירושלים) 195/97). פסיקה זו קובעת כי לא ניתן להכליל סעיף בהסכם האחיד בין הבנקים ללקוחות, שמגבש את הסכמת הלקוח להעברת מידע בין הבנקים שבקבוצה.

הפתרון שנמצא לפסיקה זו הוא חקיקה עוקפת ועוד במסלול מואץ - במסגרת חוק ההסדרים. נימוק בנק ישראל לנמרצות החקיקתית הזו הוא הרצון ליישם בארץ את כללי ועידת באזל לפיקוח על הבנקים, שלטענתו מאומצים על ידי רשויות הפיקוח ברוב העולם. הכללים שנקבעו בוועידה מבוססים על עיקרון ניהול סיכונים על בסיס קבוצתי, כך שחשיפה לסיכוני אשראי מצג לווה מסויים תיבחן אל מול כל הקבוצה הבנקאית ולא רק אל מול כל תאגיד בנקאי בנפרד. זאת במסגרת הדאגה לכך שהקבוצה תשמור טוב יותר על הונה.

מידע אישי רגיש

מידע בנקאי על לקוחות הבנק הוא, מטבעו, מידע רגיש ביותר. מידע מסוג זה עשוי לחשוף פרטים רבים בקשר לדרך חייו של אדם והתנהלותו, לא רק במישור הפיננסי, אלא אף במישור האישי. לא במקרה מידע זה מסווג כסודי מאוד. אם תתקבל החקיקה שבנק ישראל מוביל, יתאפשר בידי בנקים מאותה קבוצת בעלות לקבל נתונים על לקוחותיהם ולהיות חשופים לסודותיהם הבנקאיים, בלי שאלו כלל יהיו מודעים לכך. אין ספק שהפרטיות של אותם לקוחות תיפגע קשות.

השאלה שעולה, לפיכך, היא - האם הדבר ראוי? האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר לבעיה, למשל, לקבוע כי על הבנק לבקש את הסכמתו המודעת של הלקוח לחשיפה כזו?

בדרך לעולם השלישי

בימים שבהם הזכות לפרטיות זוכה לצמצום ניכר, נוכח קבלת חוקים חדשים כגון חוק נתוני תקשורת או חוק תעודת הזהות הביומטרית, נראית יוזמת החקיקה של בנק ישראל רק כנגיסה קטנטנה בזכות הזאת. יותר מכך: כאשר בוחנים את המדינות שקיבלו על עצמן את הסכמי באזל, קשה למצוא מדינה ששינתה את החוק במתכונת דומה או זהה לזו המוצעת אצלנו. ישראל, כך דומה, עומדת להיות החלוצה. מדינות אחרות, מתברר, אינן ממהרות לפגוע בזכות לפרטיות.

האם לא הגיעה העת להגיד עד כאן, גם לזכות לפרטיות ראוי שיהא מרחב מחיה בחקיקה שלנו? אחרת אנו עלולים למצוא את עצמנו בשורה אחת עם כל אותן מדינות עולם שלישי. לשם, אין ספק, אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע.

הכותב הוא מומחה בדיני תקשורת ויו"ר ועדת הגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין