שיטה חדשה, תפיסה ישנה

טורו של רן קלי ב"כלכליסט" שהקשה קושיות על "שיטת הפניקס". ראוי להתפלא לא על רן קלי שהעלה את השאלות, אלא על שאר השחקנים בשוק שמבקשים להימנע מדיון פומבי במוצר שעתיד לשנות מהיסוד את כלל המכשירים לחיסכון לטווח ארוך בכלל ואת החיסכון הפנסיוני בפרט.

אין שמרני כשוק הפנסיה והגמל. כל היצרנים מציעים את אותו מוצר עצמו, בשינויי עטיפה קלים, ממש כאילו היה זה "אייפון" משווק על ידי חברה סלולרית כלשהי, כך שתקבל את אותו מכשיר, פעם עם לוגו סגול, פעם עם כתום. אלא מה - כאן לא מדובר בגאדג'ט נחמד, אלא בסיכוי של כולנו לתכנן בצורה מושכלת את רמת החיים שלנו לאחר היציאה לגמלאות.

כדי שזה יקרה, צריכים לקרות שלושה דברים עיקריים: האחד, שהמשקיע יחסוך מספיק כסף, לאורך מספיק שנים, ובלי למשוך את הפיצויים באמצע הדרך. השני, הוא שהתשואה הריאלית על התיק הפנסיוני שלו תהיה גבוהה מספיק כדי לייצר ערך עתידי גבוה מספיק, והשלישי, יש להבטיח שמשברים פיננסיים, בסגנון זה של סתיו 2008, לא יפגעו באופן בלתי ניתן לתיקון בשווי הנכס הפנסיוני.

המוסדיים - משמידי ערך

האחריות לאספקט הראשון של היא בעיקר של החוסך. האחריות לשני האחרים היא של הגופים המוסדיים. אלא שהמוסדיים, באופן כמעט ממוסד הצליחו להשמיד ערך לחוסכים, כמעט בכל רמת סיכון וכמעט לאורך כל תקופה. מחקר שערכתי לפני ואחרי המשבר הכלכלי העולמי הראה שאין ולו גוף מוסדי אחד שהצליח להכות את מדדי הייחוס שלו לאורך העשור האחרון.

עבודות אחרות, שפורסמו לאחרונה, מראות שכל קופות הגמל, ביטוחי המנהלים וקרנות הפנסיה, רחוקים מאד מתשואת היעד שקבע להם משרד האוצר. האם הפסדי הערך האלה ייחודיים לישראל – ממש לא. מחקרים השוואתיים שנעשו על ידי ה-OECD מראים שבכמעט כל מדינות המערב, הגופים המוסדיים אינם מגיעים לתשואות מדדי הייחוס. האם התופעה של מנהלי השקעות שאינם מצליחים לייצר ערך אופיינית רק לשוק הפנסיה? ודאי שלא. הפקדות של 50 מיליארד שקל בתעודות סל אינם מקרה. כולם פרי ההבנה של if you can’t beat them, join them.

הרגל השלישית במשולש היא ערך ההשקעה. כאן אולי מקור הבעיה, כפי שנחשף במשבר האחרון. העובדה שבמסלולים הכלליים, גרים יחד "זאבים" בני 25 ו"כבשים" ממש לפני פרישה היא סימן לכישלון מערכת הייעוץ, שלא השכילה לכוון למוצרים מתאימים, ולשמרנות המוסדיים, שהיה להם נח מאד להשקיע כמה שפחות במערכות מידע.

קשה ללכת עם "הנעל הממוצעת"

התוצאה היא שצעירים מקבלים הרכב נכסים עם תשואה חזויה נמוכה מדי, והמבוגרים מקבלים- את אותו הרכב עצמו, עם רמת סיכון גבוהה מדי. דומה הדבר להתאים את אותה "נעל ממוצעת" מידה 42 לילד בן 5 וכדורסלן של 2.10, האחד "טובע בנעל", ולשני "קצת" ילחץ. הפתרון שהציע האוצר "המודל הצ'ילאני" הוא חלקי מאד, על אף שנכון שהוא פועל באתו כיוון רצוי של ה"לייף סייקל".

הסיכון הגדול במודל הצ'ילאני הוא שתכפה על המשקיע מעבר מהרכב נכסים אחד לשני, בדיוק לאחר נפילה בשווקים. מעבר כזה יחסל את סיכויי התיק שלו להתאושש מהמכה. לו היה המודל הצילאני מופעל בארץ ב-2009, אלפי משקיעים שחגגו יום הולדת 60 בסוף 2008 היו נאלצים להסתכל בעיניים כלות איך השוק מתקן בעליות של 2009 בעוד שהם נותרים עם ההרכב הכפוי. "לייף סייקל" אמיתי, מאפשר מעבר חלק ונטול זעזועים לאורך תקופת חסכון ארוכה. גם וספה של פעם ממש כמו המודל הצ'ילאני, מאפשרת העברת הילוכים. בכל זאת משום מה, כולנו מעדיפים גיר אוטומטי חלק.

אין מודל השקעות מושלם, לפחות אין כזה שאני שמעתי עליו. אם אמצא אחד, אשמח לדווח עליו מייד - כמובן אחרי שאעבור אצל מלך שוודיה לאסוף את מליון הדולר הכרוכים בכך. המטרה של שיטת הפניקס אינה להיות מושלמת אלא להיות יותר טובה, באופן ברור, ממודל ההשקעה המסורתי. ניסיון העשור האחרון בישראל מראה שזה יהיה קשה מאד שלא לעשות טוב יותר ממה שמנהלי ההשקעות מתאמצים כל כך , ונכשלים כל כך, לעשות.

הכותב הינו מרצה וחוקר בביה"ס למנה"ע במסלול האקדמי במכללה למנהל והיה חבר בצוות התיקוף האקדמי של מוצר "שיטת הפניקס"