צילום: איי אף פי
"כולם רוצים להתפרסם"
מעצב העל זאק פוזן, שתפר לנטלי פורטמן שמלות בעשרות אלפי דולרים, יודע שעתיד האופנה הוא ברשתות שמוכרות שמלות ב-150 דולר. בראיון בלעדי ל"כלכליסט" הוא מסביר איך משלבים בין איכות לטרנדים עם תג מחיר עממי
"העשור הזה ייזכר כעשור של מעבר. עשור שבו האופנה זכתה לתחייה מחודשת וריגשה את האנשים. בשנות התשעים האופנה פנתה לשוחרי אופנה, ואילו בשנות האלפיים היא נדדה לכיוון ההמונים". כך מסכם המעצב האמריקאי זאק פוזן את העשור שייחתם בסוף השבוע.
פוזן (29), שלמרות גילו הצעיר נחשב לאחד המעצבים המובילים היום, החל את הקריירה שלו בדיוק לפני עשור. הוא מייצג דור של מעצבים שהבין שחוקי האופנה השתנו. הוא ידע להתאים את העיצוב המסורתי והקלאסי לקודים החדשים, ולהישאר נאמן גם לדרכו וגם למסורת הקוטור. "אני לא מתמקד בטרנדי או בעכשווי אלא מחפש בגדים עמוקים יותר ועל־זמניים", הוא אומר.
פוזן משחק בשני עולמות: האחד הוא זה הנוצץ והזוהר של כוכבות הוליווד שאימצו את בגדיו על השטיח האדום; הראשונה שגילתה אותו היתה נטלי פורטמן, ואחריה באו ביונסה, ריאנה, מדונה, קמרון דיאז, אנג'ליקה יוסטון, גלן קלוז ואחרות. העולם השני שהוא מרבה לגעת בו הוא העולם העממי של רשתות הריטייל. בתחום זה הוא מייצג נאמן של העשור שבו אופנת העילית ירדה ממגדל השן שלה.
"אם בשנות התשעים כולם רצו להתעשר, בשנות האלפיים כולם רוצים להתפרסם. אני רוצה ליצור בגדים, ולכן אני מנצל את התרבות הפופולרית כדי להפיץ את הבגדים והסגנון שלי ככל שאפשר", מסביר פוזן. "מעצבי אופנה מככבים כיום בצהובונים. מדהים בעיניי שאנשים מוצאים עניין בחיים האישיים של המעצבים. זה אמנם היה קיים בעשורים הקודמים, אבל המדיה עשתה מהפכה גם כאן, והבלוגים למשל הפכו לנישה חשובה. לאנשים יש יכולת לקחת חלק פעיל ולהתפרסם בעולם האופנה, אפילו אם אינם עובדים בענף. אנחנו נמצאים בעידן הדמוקרטיזציה של האופנה".
מהמוזיאון לטרגט
פוזן, שנולד בברוקלין ב־1980, גדל בסוהו בדיוק כשהאזור הפך ללב של מנהטן. הוא למד ב־St. Ann's, תיכון פרטי בברוקלין המשלב אמנות במסגרת הלימודים, ואת הסטאז' הראשון עשה בעיצוב התלבושות להצגות סוף השנה. ב־1996 הוא עבר לעולם המבוגרים. הוא החל להתמחות במחלקת התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן ונחשף בין השאר לעבודותיה של המעצבת האגדית מדלן ויונה. לפני לימודיו בקולג' השתלב בקורסים בבית הספר לעיצוב פרסונס בניו יורק והתמחה אצל המעצבת ניקול מילר. פוזן התקבל לאוניברסיטת בראון, אבל בחר ללמוד בבית הספר היוקרתי לאופנה סנט מרטינס בלונדון.
כדי להתקיים התחיל למכור, בעיקר מפה לאוזן, שמלות קוטור בעיצובו. בשנת 2000 הפכה השמועה לכתבה ב"ניו יורק טיימס", לאחר שכתב העיתון הבחין באחת מיצירותיו של פוזן באירוע לונדוני. כמו כן, שמלת עור בעיצובו נבחרה להופיע בתערוכה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, שם היא חלק מאוסף המוזיאון גם היום. הוא אמנם החל להתבסס בלונדון, אך מצוקת המזומנים החזירה אותו לבית אמו, ואיתה הקים בשנת 2001 מותג עצמאי שהתמקד בשמלות ערב. ב־2002 הציג לראשונה בשבוע האופנה בניו יורק.
אחרי שנתיים כבר הבין פוזן לאן נושבת הרוח והחל לשתף פעולה עם רשתות אופנה. וכך לצד קו שמלות לשטיח האדום הנמכרות ב־12 אלף דולר, פוזן התאים את עצמו למחירים העממיים של הרשתות. עם המגמה הזו הוא ממשיך לתוך העשור הבא. ב־25 באפריל 2010 תושק ברשת האופנה טרגט קולקציה שלו, שמחירי פריטיה ינועו מ־14.99 עד 149.99 דולר.
באופן לא מפתיע, פוזן מברך על החיבור בין מעצבי־העל לרשתות האופנה. "בתחילת דרכי פנו אליי מהרבה חנויות אופנה עממיות כדי שאעצב עבורן, וסירבתי מפני שרציתי לבסס את המותג שלי עבור נשים חזקות, אינטליגנטיות, המחוברות למיניותן. עם הקולקציה החדשה אני מרגיש שניתנה לי הזדמנות לשנות את הגישה אצל הרבה נשים. עדיין מדובר בסגנון שלי, אך הוא נגיש יותר, במחירים הרבה יותר נוחים ובטווח מידות רחב יותר. נוסף על כך, לקולקציה יש הרבה יותר חשיפה ממה שאני רגיל לו, וזה מרגש אותי"
.
מדוע החלו רשתות אופנה לעבוד עם מעצבי־על בעשור האחרון?
"עבור המעצבים מדובר בריגוש ובהזדמנות לעצב מוצרים ובגדים שונים מאלו שהם מורגלים בהם. הרשתות משתמשות בזה ככלי שיווקי למיתוג שמכוון לחנויות העילית. אנשים מעוניינים בבגדי מעצבים, וזו הזדמנות לרכוש כאלה".
איך יוצרים קו איכותי בטווח מחירים שפוי?
"בסופו של יום, לא רק האיכות יוצרת את פער המחירים. בקולקציה האישית שלי נעשות הרבה עבודות יד, והבדים נבחרים ומעוצבים במיוחד. מובן שזה שונה מהדרך שבה נעשים הבגדים לרשת אופנה גדולה, אבל עדיין מדובר בפריטים מצוינים ומרגשים שיישארו בארון שנים רבות".
שיתופי הפעולה בין מעצבים לרשתות ועליית כוחן של רשתות האופנה בעשור האחרון הם הוכחה שהאופנה הופכת לזולה יותר?
"אנחנו חיים במדרון תרבותי, שבו אנשים מעדיפים לקבל עסקה טובה יותר או מחיר זול".
ומה השתנה אצל המעצבים?
"אם בעבר אפשר היה להכניס שותפים שיעסקו בהיבטים השונים של המותג ולהתמקד ביצירה, היום צריך להיות מודע להכל. הבסיס נשאר עיצוב איכותי, אך אם לא מבינים את הלקוח ואת העסק, מעצבים בתוך בועה. כמו כן, הפריצה של גבולות העיצוב והפיכת מעצבי האופנה לכוכבי תקשורת מאפשרות להם לפנות לתחומים נוספים".
אתה מרגיש שהגעת לשיא שלך?
"אני נמצא רק בהתחלה, ויש הרבה פסגות קטנות בדרך. בכל קולקציה אני מגיע לפסגה, ולא משנה אם הביקורות מפרגנות או לא. לא מדובר רק ביצירת בגדים יפים, אלא ביצירת מותג והרוח השורה עליו. המהלך להפוך למותג סלבריטי היה מחושב מאוד מבחינתי. לא היה לנו פרסום, וזו היתה הדרך היחידה לחדור לתודעה. אחרי שהשגתי את זה אני פנוי ליצור איך שאני רוצה".
המיתון עוד כאן
למרות הכותרות בעיתונות הכלכלית פוזן משוכנע שהמיתון עדיין כאן. "אני רואה מבט חיובי יותר מצד הצרכן, אך אני עדיין חושב שזה ייקח תקופה ארוכה יותר, והעולם צריך להתרגל לכך. גם עולם האופנה משתנה בהתאם. היום בגדים נתפסים יותר כמותרות, ולא כצורך הישרדותי, ולכן המעצבים יצטרכו למצוא דרכים נוספות להתקיים ולהתפרנס. בעקבות זאת נראה עוד שיתופי פעולה רבים של מעצבים ורשתות בעתיד".
אפיק פרנסה נוסף למעצבים — ובמיוחד לצעירים שבהם — הן תוכניות הריאליטי הרבות. פוזן מודה כי הוא אוהב לצפות בתוכניות אלו, אך סירב עד היום לקחת חלק באחת מהן. "לא ראיתי כישרון גדול שיוצא מהתוכניות האלו. קל לי מאוד להשתלב מפני שאני מאוד אוהב להצטלם ולשחק, אבל דווקא בגלל זה אני מעדיף להימנע מכך ולהשקיע את כל מרצי בעיצוב. האטלייה שלי הם המשפחה שלי, ואנחנו קיימים רק תשע שנים. אני לא שאנל, או בית אופנה ותיק אחר בעל בסיס כלכלי איתן. אנחנו עסק קטן שחי את המציאות, וחשוב לי יותר להגן עליהם מאשר להפוך לכוכב".
מה ההמלצה שלך למעצב צעיר שרוצה לפרוץ?
"לדעת מה המטרה שלו ועבור מי הוא יוצר. אני ממליץ לו להתחיל בקטן, ליצור בעצמו את הבגדים וללכת איתם או לתת אותם לחבריו הקרובים. יש רק הזדמנות אחת להצליח, ורק מעטים יודעים לשמור על מקומם בפסגה. זוהי תחרות אולימפית יומיומית".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה