הנפילה: סיפורה העצוב של מודו גליל

אין הרבה חברות סטארט־אפ בצפון הארץ או מחוץ למרכז. רוב עובדי ההייטק המתגוררים בגליל מועסקים לרוב בתעשיות יציבות יותר, כגון התעשיות הביטחוניות. אחד הניסיונות המעניינים להקים סטארט־אפ גלילי שוכן בגוש שגב. בעצם מדובר בארבעה גלגולים שונים של אותו סטארט־אפ - אחד מהם הונפק בנאסד"ק בשיא תקופת הבועה, ושניים אחרים נרכשו על ידי חברות אחרות. בגלגול האחרון נרכשה החברה הזו בידי דב מורן, מייסד מודו, והפכה למודו גליל, מרכז הפיתוח של מודו. בחודש שעבר, עם פיטורי 90 עובדי מודו בישראל, נסגרה באופן סופי החברה הזו, שהעסיקה 21 עובדים, רובם מהנדסי תוכנה.

התחיל במשבר, נגמר במשבר העשור המשוגע של ההייטק הישראלי מהתפוצצות בועת הדוט.קום, דרך גל אקזיטים של מיליארדי דולרים שהגיע לשיאו באמצע העשור, ועד לשפל שגרם המשבר הכלכלי העולמי אסף גלעד, תגובה אחתלכתבה המלאה

הסיפור של מודו גליל מעניין במיוחד, כיוון שהוא מקפל בתוכו פחות או יותר את כל הסיפור של ההייטק הישראלי: סיפור שהחל בזרימת שפע של הון לתעשייה, ומסתיים, לפי שעה, ביובש מימוני ובמציאות שבה רק החברות שקרנות ההון סיכון חפצות ביקרן שורדות.

פרק ראשון: מאזרחים טכנולוגיה צבאית

הגלגול הראשון של מודו גליל, שנקראה אז אמולטק, נולד מפשיטת רגל של אחד הפרויקטים הזכורים בהיסטוריה של התעשייה הישראלית: פרויקט מטוס הלביא. שלושה טייסים לשעבר שעבדו בפרויקט, אורי בנימיני, מאיר מורג ואמיר גלילי, חברו למהנדס פרד רוטברד והחליטו להקים חברה לייצור תוכנות סימולטורים למטוסים מתקדמים.

בשנים הראשונות עבדו ארבעת המייסדים במימון עצמי, אך כאשר הבשיל המוצר והם נתקלו בקשיים לשווקו - החלו לחפש אחר משקיע. "אף אחד לא ידע אז בכלל מה הן קרנות הון סיכון", נזכר בנימיני. "כל ההייטק אז הסתכם בארבע או בחמש חברות גדולות שייצרו מוצרים ביטחוניים". הארבעה מצאו את איש העסקים מרק בלזברג, בן למשפחת עסקני נדל"ן בקנדה, שרכש את השליטה באמולטק תמורת כמיליון דולר.

עובדי מודו גליל לשעבר. "אחרי התפוצצות הבועה היה מאוחר מדי לחזור לסלולר" | צילום: דורון גולן

פרק שני: עולים על אוטוסטרדת המידע

כעבור זמן לא רב שינתה החברה כיוון: עם תחילת עידן הטלפונים הסלולריים, עברה לפתח מחולל תוכנה לטלפונים ניידים. ב־1996 גייסה הון של כמה מיליוני דולרים. נקודת התפנית היתה כשמוטורולה העולמית, אז עדיין אחת משתי יצרניות הסלולר הגדולות בעולם, אימצה את מחולל התוכנה של אמולטק לדגמי הסלולר שלה. אחריה התדפקו על דלתות החברה גם סמסונג ואריקסון.

אלא שתוכניותיו של בלזברג לא השתלבו בתוכניות המייסדים: לחברה הוקמה הנהלה בירושלים, וחזון התעשייה הגלילית התכווץ. בלזברג החל להכין את החברה הקטנה מגוש שגב להנפקה בנאסד"ק. ב־1998, בגלל מחסור בהון עצמי, היא הונפקה בבורסה של שיקגו לפי שווי של 56 מיליון דולר, וגייסה 22 מיליון דולר מהציבור. לאחר ההנפקה החזיק בלזברג ב־35% ממניות החברה, וארבעת המייסדים אחזו יחד ב־20% בלבד. בשנתיים הבאות גדלה החברה בעשרות עובדים, והתייצבה על כמאה עובדים, שהתחלקו בין ירושלים לגליל. באותו זמן כבר החלו לעזוב אותה כמה מהמייסדים: מאיר מורג עזב בשנת ההנפקה ומימש מניות ב־5 מיליון דולר, ואחריו גם בנימיני.

בנימיני. "הנדסה מלאכותית כדי לצאת לנאסד"ק" | צילום: דורון גולן

פרק שלישי: מחפשים כיוון בעידן הבועה

יוני 1999 היתה נקודת השיא של החברה, שהודיעה בשיאה של בועת הדוט.קום על הסכם עם AOL להקמת אתר קניות אלקטרוני, שיאפשר לרוכשים לבצע באתר סימולציה של שימוש והפעלה של מכשירים אלקטרוניים עוד בטרם הקנייה. מקורה של הטכנולוגיה היה בסימולטורים הראשונים של אמולטק. בלזברג, שהגיע למסקנה שכאן טמון העתיד של החברה, ביטל את קו מוצרי התוכנה לסלולר, והתמקד באתרי מסחר אלקטרוני בעודו מגייס עוד 9 מיליון דולר.

עם המיצוב מחדש שינתה אמולטק את שמה ל־E-Sim. באותה שנה מכרה החברה ב־5 מיליון דולר, מה שלא הפריע לשווי השוק שלה להאמיר ל־145 מיליון דולר. בעודה צועדת יד ביד עם הבועה, לא נרתעה החברה מלהציג הפסדים שהלכו והעמיקו - וזאת למרות הסכמים שחתמה עם לייקוס, מיקרוסופט,CBS , ABC, דאו ג'ונס, סמסונג וג'נרל אלקטריק.

ב־2002 שבה E-Sim לתחום שבו היתה רווחית בעבר, פיתוח ממשק משתמש לטלפונים סלולריים, אך לא הצליחה להתרומם. ב־2006 היא נרכשה על ידי סקיי מובייל, אז חברת תוכנה אמריקאית מצליחה, ב־9 מיליון דולר. בלזברג מכר את כל מניותיו בחברה, ופעילותה בירושלים נסגרה. מרכז הכובד חזר צפונה, לגליל.

אך גם תחת סקיי מובייל לא רוותה החברה נחת. ב־2007 הפך דב מורן, שהיה לקוח של סקיי, את המרכז בגוש שגב למרכז פיתוח של תוכנת ממשק המשתמש של מכשיר מודו 1. מדובר בממשק המצוי במכשיר הזעיר, שמשנה את מאפייניו לפי ג'אקט המולבש עליו. הקשיים לא איחרו לבוא: בתוך כמה חודשים נאלץ מורן לדחות את השקת המכשיר הראשוני בכמה חודשים.

פרק רביעי: מודו קונה, מודו סוגרת

לאחר פירוקה של סקיי באוקטובר 2008 נרכש מרכז הפיתוח הישראלי של סקיי מובייל בידי מודו. הרכישה לא היתה אחד האקזיטים המשמחים בתולדות התעשייה המקומית: נכון יותר יהיה לתארה כרכישת חירום שנעשתה במעטה של חשאיות, שתוארה בתקשורת כגיוס עובדי פריפריה על חשבון גל פיטורי העובדים הראשון במשרדי מודו בכפר סבא באותו זמן. עד יום זה ממש מורן מאשים את סקיי מובייל בהיותה האחראית העיקרית לעיכוב השקת מודו הראשון.

שטרן. "הכניסה למודו באה אחרי תקופה קשה, ולמרות זאת רק מעט עובדים עזבו" | צילום: עמית שעל

למרות הזעם הרב שהופנה כלפי הנהלת סקיי מובייל בארה"ב, אי אפשר היה לעשות שום דבר נגדה. התלות של מודו בתוכנה שפותחה במיוחד עבור המכשיר שלה היתה גדולה, ולמורן לא היתה ברירה אלא לרכוש את מה שנותר מסקיי מובייל. בנובמבר 2008 הוא רכש בכמה מאות אלפי דולרים בודדים את הקניין הרוחני של סקיי מובייל, ושכר את 21 עובדיה במרכז הפיתוח שבגוש שגב.

רון שטרן, שהועסק במרכז הפיתוח בגוש שגב במשך 13 שנה, הפך למנהל היחידה, שכונתה מודו גליל. "הכניסה למודו באה אחרי תקופה קשה בסקיי", מספר שטרן. "זה לא נעים לעבוד בחברה שנתונה בקשיים כלכליים, ולמרות זאת רק מעט עובדים עזבו. למורן היה חשוב להחזיק במרכז פיתוח בצפון, כחלק מתפיסת העולם שלו. בעצם, לא היה הבדל בינינו לבין מחלקות אחרות שפעלו ממטה מודו.

"מה שייחד אותנו היה שדובר בקבוצה של אנשים שהלכו ביחד תקופה ארוכה מאוד באופן יחסי להייטק בישראל. נדיר לראות קבוצת אנשים שהולכת יחד 15 שנה. גם אופי הקבוצה שונה: ממוצע הגיל גבוה, 40 פלוס, מהנדסי תוכנה. ביישובים הקהילתיים כאן יש מאגר גדול של אקדמאים, ולא כולם עובדים במקצוע שלמדו. אין פה המון אפשרויות תעסוקה. חלק מהאנשים נוסעים למת"ם בחיפה, אבל זו נסיעה של שעה".

סיכום: עיניים גדולות, אסטרטגיה קטנה

אורי בנימיני, ממייסדי אמולטק, טוען שחטאה הקדמון של החברה הוא הניסיון להעלות את ערכה לקראת הנפקה. "במקום לתת לחברה לצמוח מתוך רווחיות, ביצעו לה הנדסה מלאכותית כדי לצאת לנאסד"ק", אומר בנימיני, ומגלה כי לפני ההנפקה קיבלה החברה כמה הצעות רכש, הגבוהה שבהן הגיעה ל־50 מיליון דולר. "בסוף החברה הונפקה, אבל התנהגה כמו חברת בועה. אחרי ההנפקה במחיר של 7 דולרים למניה, היא התנפחה ל־40 דולר. היא המשיכה למכור ב-10–15 מיליון דולר בשנה, אבל גם הוציאה המון. בעצם, היא מעולם לא היתה רווחית".

שלום דסקל, שניהל את החברה בתחילת העשור, טוען שהטעות העיקרית של החברה היתה הנהירה אחר יישומים לעולם האינטרנט, שבאותה תקופה היה טריטוריה זרה ולא מוכרת. "במקום להתמקד באסטרטגיה של טלפונים סלולריים, התמקדנו בנישה של הדוט.קום, ולאחר התפוצצות הבועה כבר היה מאוחר לחזור לסלולר. ב־2002 כבר היה קשה לגייס כסף ולמצוא שוק".

"כואב לראות חברה ישראלית נסגרת", אומר בלזברג. "אני ומשפחתי השקענו המון כסף וסיכון בחברה, ומכרנו אותה לחברה שהיו לה סיכויים מאוד גדולים להצליח איתה, אבל היא נכשלה. עד שהשלמנו את המוצר, הכלי שפיתחנו נמצא צעד אחד מאחורי מה שנדרש כדי לבצע הדמיה לטלפונים החדישים ביותר, והתקשינו לענות על צורכי השוק".

האם גורלם של ארבעת המייסדים היה יכול להיות אחר? השותף היחיד שעשה הון על החברה הוא מורג, שמכר את מניותיו והקים לאחר מכן את חברת הסטארט־אפ אנטריג (N-trig), המוכרת מסכי מגע ויישומים למסכי מגע ללפטופים. גלילי הקים את טריוונט, סטארט־אפ שהקדים את זמנו והציע שירות לביצוע מיקרו-תשלומים באמצעות הסלולר, ולאחרונה אף חתמה על הסכם ענק עם אמדוקס (שגם מושקעת בה). לאחר הקמת החברה הפך גלילי ליזם בתחום מעט שונה: מלכודות חדשניות ליתושים ולזבובים.

גם בנימיני ניסה את מזלו בהייטק. מאז שעזב את החברה ב־2000 הוא ניהל חברת סטארט־אפ קטנה שנמכרה בסכום נמוך, והיום הוא מנהל שיווק ברפאל. דווקא רוטברד, המהנדס שחבר לשלישיית הטייסים, נשאר בחברה עד לאחרונה. בלזברג הקים את ODF אופטרוניקס, המפתחת מוצרי אלקטרו־אופטיקה לצורכי ביטחון ובהם "כדור ריגול", שמושלך לזירת האירוע ומשדר צילומים היקפיים למסך טלוויזיה מחוץ לזירה. המערכת כבר נרכשה על ידי הצבא האמריקאי.

שטרן, שניהל את מודו גליל, מספר שהעובדים לשעבר שומרים על קשר ונפגשים אחת לשבוע. "לא שמעתי על מישהו שמצא עבודה, אף על פי שכולנו מחפשים כל הזמן", הוא אומר. "זו הרגשה מוזרה, הרבה זמן לא היינו במצב הזה".