"אם זה היה תלוי באוצר, לא היו היום נתיבי איילון"

ניהול תחום התשתיות הלאומיות נהפך בשנה החולפת לקשה במיוחד, שלא לומר סיזיפי: משברים חוזרים ונשנים בחברת החשמל, משבר עמוק ומתמשך במשק המים, ועיכוב של יותר משנה בהנחת צינור הגז הטבעי הצפוני, הגורם לזיהום מיותר במפרץ חיפה. ואם לא די בכל אלה, ישראל עתידה לקבל עליה תקני איכות סביבה רבים שיקשו על הקמת תשתיות נחוצות, דוגמת תחנת הכוח הפחמית המתוכננת באשקלון.

אבל היו ב־2009 גם חדשות טובות, כמו למשל גילויי הגז בעומק הים או סימני הנפט של התקופה האחרונה. הצרה היא שללא ניהול נכון ישראל עלולה להיקלע למצבו של הילד המוכשר שלא ממצה את הפוטנציאל הטמון בו. כל הבעיות האלה מונחות על שולחנו של שר התשתיות עוזי לנדאו, שמתייחס בראיון מקיף ראשון מאז נכנס לתפקידו לאתגרים העומדים בפניו, לרפורמות השונות שהוא מנסה לקדם, ולא פחות מכך - לחסמים המונעים לדעתו תפקוד יעיל של הממשלה, הנדרש ליציאה מסבך הבעיות.

מתקן ההתפלה בחדרה

"גם אני ירוק, אבל שפוי"

את ייצוב משק החשמל רואה לנדאו כאחת המשימות החשובות ביותר שעומדות בפניו, בעיקר משום שללא פעולה נחרצת "ניקלע למשבר שמשבר המים הוא קטן לעומתו". משום כך הוא לא נותן לאג'נדה שיצרה ועידת האקלים בקופנהגן לבלבל אותו, והוא תומך נלהב בהקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון.

"גם אני ירוק, אבל ירוק שפוי", הוא אומר. "אף אחד לא אוהב פחם, אבל צריך להיזהר לא להינשא על גלי הפופוליזם. כתבתי לראש הממשלה שמי שרוצה אספקת חשמל אמינה ובטוחה יחסית בעוד ארבע שנים והלאה, צריך את תחנה D באשקלון, אבל אם הממשלה לא רוצה אותה היא צריכה להחליט. אי אפשר לגרור פרויקט. גם בגרמניה, מדינה לא פחות מפותחת מישראל, מקימים מדי פעם תחנות כוח פחמיות. ישראל היא אי אנרגטי ואין ממי לקחת. אם תיפול תחנה תהיה עלטה. התפקיד שלי הוא לוודא שלא יחסר חשמל. שיהיה ברור: לבסס 70% ממשק האנרגיה על גז טבעי זה לא שפוי".

מי יפקח על הגז? אנרגיה חדשה, דילמות ישנות שר התשתיות מודע לחשש של פקידי משרדו ממונופול של יצחק תשובה על הגז הטבעי, אבל מאמין בתחרות עידן גרינבאום וליאור גוטמןלכתבה המלאה

בשעה שאנחנו נפגשים מנסים האוצר וההסתדרות לפתור את המשבר בחברת החשמל. מי מנהל את ההצגה, האוצר או משרד התשתיות?

"בכל הקשור לענייני שכר מדובר בנושא בטיפול האוצר. המשרד שלנו קשור לאסטרטגיה של משק החשמל. אבל צריך לזכור שבכל פעם שנרשמה התקדמות בדרך לרפורמה במשק החשמל קפץ עלינו משבר חדש: פעם היו אלה חריגות השכר של העובדים, אחר כך בא הסיפור של דו"חות חברת החשמל, או הערות הממונה על השכר באוצר מי חייב כמה (הדרישה להחזרים בשל חריגות שכר - ל"ג). התחושה היא שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל, ומישהו באוצר מכשיל את זה. אני רוצה להדגיש שחרף כל הניסיונות לצייר את חברת החשמל כחברה מושחתת שצריך לפרק ולהחליש, אני רואה אותה כחברה עם כושר ביצוע מעולה, חברה מובילה במשק. יש בה הצטיינויות בכל מיני תחומים, לרבות יזמות ופיתוח. חשוב לי שבעקבות המו"מ אנשי חברת החשמל יוכלו לבטא את היכולות. צריך לשמור עליהם ולא להחליש אותם".

אלא שעובדי חברת החשמל חוששים. אחת ממטרות הרפורמה במשק החשמל היא לפצל בין מקטעי הייצור למקטעי ההולכה ולהפריט חלק מהשירותים. במקביל, יש כוונה לצמצם את מצבת כוח האדם בחברה עוד קודם לרפורמה, בכ־2,000 איש. הקיזוז בדו"חות החברה של יותר מ־6 מיליארד שקל מקופת הפנסיה של העובדים היה גם הוא סיבה לוועד, בראשות מיקו צרפתי, לא לשתף פעולה עם תוכניות הממשלה".

יש הטוענים שמטרת הרפורמה היא להוציא מחברת החשמל פעילויות שונות.

"מדובר באחת החברות החזקות שיכולה וצריכה לנצל את יכולותיה בחו"ל. זאת אחת ממטרות הרפורמה. לצאת מגבולות המדינה ולנצל את היכולות לתכנן את מערכות החשמל במדינות שונות ולהקים תחנות כוח בחו"ל".

עוזי לנדאו | צילום: מיכאל קרמר

לאחרונה פורסם שיזמים רבים רצו אחר הכסף של חברת החשמל, ומכסת המתקנים לחשמל הסולארי הסתיימה בלי שאיש התכונן ליום שאחרי.

"מדובר במשבר שעניינו הצלחה. חייבים להבין שאנחנו צריכים לקבוע מדיניות בתחום הפוטו־וולטאי, אבל אין לנו מילה בנוגע לתעריפים. כך יכול להיווצר תרחיש קפקאי, שהשר קובע מדיניות ורשות שהיא עצמאית מבחינה סטטוטורית תתקע אותה. אסור שזה יקרה. אם נרצה ב־2020 להגיע ל־20% אנרגיות מתחדשות, צריך שהפריפריה תיהנה מזה. בכלל נוצר מצב כמעט אבסורדי שהחברות הכי מצליחות בתחום האנרגיה החלופית בישראל, כמו אורמת וסולל, לא יכולות ולא פועלות בארץ, וכל הצלחתן נעשית על בסיס הפעילות בחו"ל".

גיבוי לעובדי חברת החשמל

שר התשתיות, מתוקף היותו הממונה על חברת החשמל, נדרש לאיזון ולחושים מחודדים בניווט המסובך בין הנהלת החברה ומשרד האוצר, הרואים עין בעין את הרפורמות הנדרשות, לרבות פיצול החברה והנפקת 49% ממניות החברות המפוצלות, לבין ועד העובדים החזק, הנחוש לשמור על תנאי העבודה ולמנוע פיטורים. לנדאו אכן ניצב בנקודת אמצע: הוא תומך בתוכנית החירום למשק החשמל, הכוללת כמעט הכפלה של כושר הייצור עד 2020 והכנסת גורמים פרטיים, ומנגד מקפיד לעמוד לצדם של העובדים.

"שנים ארוכות ייבשו את חברת החשמל", הוא מאשים. "החברה הוחלשה בכוונת מכוון, ולכן היא חלשה פיננסית. אחת המשימות שלי היא להביא את האוצר לקדם מו"מ לטיפול בבעיות. לחברת החשמל יהיה מקום מרכזי במשק בכל פתרון שלא יהיה. צריך להבין שתוכנית החירום התרוממה רק כי חברת החשמל מקדמת אותה. היצרנים הפרטיים מדשדשים בשולי התחום והם לא שם בהיקף שרצינו. יש טענות לא מעטות נגד חברת החשמל וזו איננה טלית שכולה תכלת, אבל צריך להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים. תעשה סדר איפה שצריך בהתנהלות החברה ותשמור על יכולותיה".

אבל קשה להזיז עניינים, נראה שפקידי האוצר מעורבים ברזולוציה גבוהה מדי.

"יש מעורבות יתרה של אנשים צעירים ומוכשרים במשרד האוצר, אבל חסרי בשלות או ניסיון שיש למבוגר, והתוצאה היא שמתקבלות החלטות שגורמות נזק כבד למשק. בעוד שבתחום המים יש רק רגולטור אחד, בתחום החשמל יש כמה וזה מבלבל את השוק. ידו הארוכה של האוצר מגיעה לשם: האוצר מאשר את התקציב השנתי של רשות החשמל ואת מצבת כוח האדם, ומתוך חמישה הדירקטורים ברשות החשמל אחד הוא איש אוצר ואחד נציג ציבור שהאוצר ממנה. רשות החשמל עוסקת בתעריפים והיא לא יכולה להתעסק בטווח הארוך".

דיקטטורת הפקידים

עוזי לנדאו הוא איש שקול הבורר בזהירות את מילותיו, ובכל זאת, כשמגיעים לדבר על אנשי האוצר, הוא מתקשה לשמור על קור רוח ומתמלא רוח קרב. "קח לדוגמה את נתיבי איילון. אם זה היה תלוי במשרד האוצר, לא היו היום נתיבי איילון. אני יודע זאת באופן אישי. הייתי מרצה לתחבורה בטכניון ואבי ז"ל היה שר התחבורה. אמרתי לו שזה פרויקט חשוב והוא היה חבר של שר האוצר דאז יגאל הורביץ, כך שהמשיכו להזין את הפרויקט. אחרת היה נסתם עליו הגולל".

ב־30 השנים שחלפו מאז כיהן אביו חיים לנדאו כשר התחבורה בממשלת בגין הראשונה, דבר לא השתנה ככל שזה נוגע לאוצר. "אתה רואה מעורבות מרחיקת לכת של אנשים שבאים במקום אנשי מקצוע", הוא מלין, "והדברים באים לביטוי גם בפיצול המערכת הממשלתית לזרועות עצמאיות, שכל אחת מטרפדת את השנייה. קח את נושא מתקני ההתפלה. ירד שנה אחת גשם טוב והחליטו שצריך לחסוך כסף, אז לא קידמו את התחום. אני לומד כעת על קו המים החמישי לירושלים. אחד המתכננים סיפר שרצו לחסוך 50 מיליון שקל לפני כמה שנים, אז הצרו את קוטר הצינור. עכשיו צריך להשקיע 2.5 מיליארד בהרחבתו".

איך זה קורה?

"אנחנו בתהליך של 15 שנה, שבו קרנם של הפוליטיקאים יורדת בגלל 'מושחתים, נמאסתם', ובחלק מהמקרים הרווחנו את זה ביושר. לאורך השנים התחזק המגזר הפקידותי והמשפטי, בעיקר האוצר ומשרד המשפטים, שזרועותיהם מגיעות לכל מקום, וקמו רשויות עצמאיות עם אנשי מקצוע שמנטרלות את הפוליטיקאים. נבנתה חומת אש שלא מאפשרת לנו להיכנס".

תחום שבו באה לאחרונה לידי ביטוי המציאות החדשה שבה נוצר מתח בין הפוליטיקאים לפקידים הוא משק המים, המצוי גם הוא באחריות משרד התשתיות. אף שישראל היא מובילה טכנולוגית בתחום, ובין השאר מייצאת כבר עשרות שנים מתקני התפלה, ההתנהלות בנושא במדינה היתה לאורך השנים חלמאית.

לאחרונה התקוממו הפוליטיקאים נגד חוק הבצורת הלא פופולרי שיזמה רשות המים, וזה הוקפא לכמה חודשים. לנדאו סבור שהמתקפות על הרשות עשויות להיות נכונות מאוד מבחינת העניין עצמו, אך יש בהן גם מן ההיתממות. "הכנסת היא שנתנה להם את הכלים, והיום פתאום כולם קמים מתרדמת החורף ושואלים למה התעריפים עלו ב־40%. הדבר היחיד שאנשי המקצוע יכולים לעשות הוא לאזן את המערכת, שההכנסות יהיו שוות לתוצאות, וגם אם התעריף עולה ב־200% - מה אכפת להם?"

הפתרון שהוא נותן פשוט מאוד. "לטעמי, צריכה להיות חלוקת עבודה: דרג מדיני מתווה מדיניות ודרג פקידותי מבצע את ההנחיות. שר צריך לקבוע תעריפים בתחומו והרשות אמורה לדאוג לביצוע".