אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
סינרגיה: דוקטור, נגן לנו משהו צילום: אוראל כהן

סינרגיה: דוקטור, נגן לנו משהו

כך נראים בכירי בית הספר לרפואה של סטנפורד בסשן אלתור סוער

14.01.2010, 13:05 | איתי טלגם

כל מי שהגיע לקליפורניה אחרי שחווה בחוץ לארץ רעב לנופי ארץ ישראל, לא יכול שלא להתרגש מן הדמיון המסוים שבנוף, באור, במזג האוויר. דריה, המארחת שלי, כבר 27 שנה ישראלית באמריקה, נוהגת במכונית ולא מפסיקה להעיר, "הנה הסיבוב בדרך לעתלית, שממנו רואים פתאום את הים. הנה העמק, ממש העמק!", ותבנית נוף המולדת מקרבת אותנו זה לזה. אני, האורח לשבוע, והיא, שילדיה כבר לא מדברים עברית, לפחות לא כמובן מאליו.

ההזמנה שהגיעה אליי לנסיעה זו היתה מתחילתה יוצאת דופן. "האם תסכים להיות פרופסור־אורח לשבוע או שבועיים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד?" היא שאלה מפתיעה עבור מוזיקאי שאינו רופא, ומאמין כי התואר "פרופסור" סובל מזילות יתר ומגיע בזכות רק למלומדים אמיתיים. "פרופ' סטרלינג הקודם שלנו", מסבירה לי דריה, "היה אמן סיני, יאנג יצ'אנג, שעבד עם החוקרים על פרויקט שנוגע, דרך אמנותו, בשאלות של מדע ואמונה. אתה עֲשֵה איתנו מה שתרצה - דרך עיסוקך, המוזיקה". וזהו.

תזמורת אוניברסיטת סטנפורד , צילום: MCT תזמורת אוניברסיטת סטנפורד | צילום: MCT תזמורת אוניברסיטת סטנפורד , צילום: MCT

דריה לא ביקשה תוכנית מפורטת כתנאי להזמנה, לא חקרה ולא הציבה דרישות או מגבלות. הסכמתי מיד.

דריה מושלי־רוזן, פרופסור אמיתית לגמרי לביולוגיה, היתה דקאן המחקר של בית הספר לרפואה של סטנפורד, ועומדת כיום בראש מעבדה שבה עובדים על פרויקטים שונים צוותי מחקר שמגיעים מכל קצות העולם, עם ייצוג חזק לדרום־מזרח אסיה, וגם לישראל. "אני מתה על ישראלים", אומרת דריה, ומתכוונת לתכונות הידועות, "הם יצירתיים, פתוחים, מתווכחים, אלופי העולם באלתור. אבל כאן", היא מוסיפה, "יש להם גם בסיס שמאפשר להם להתפתח". במילה אחת, שלי דווקא, אפשר להגדיר זאת: סדר.

במהלך שבוע הביקור שלי העברתי בסטנפורד שתי הרצאות שדנו ביחסי מנצחים־סולנים כדוגמה ומטפורה לשיתופי פעולה יצירתיים. אבל עיקר החוויה והלימוד אמורים היו להתרחש בסדנאות של עשיית מוזיקה משותפת, וכאן הייתי בטוח פחות: איך נדון ביחסים המורכבים שבין חברים ברביעייה קאמרית? גם ברביעייה לא מקצועית שכזו נוצרת מערכת של ציפיות הדדיות, המאפשרות לנגנים לתת אמון זה בזה ומקום זה לזה. לכל תפקיד אתגרים משלו: כינור ראשון צריך להבריק, אבל הוא לא יצליח לעשות זאת בהעדר תמיכה של הנגן השני. שלא לדבר על האתגר שבמעבר התכוף בין הובלה ומובלות שכל נגן חווה במהלך נגינה משותפת. נרגעתי רק לאחר שמשאל קצר העלה כי בין המרצים והסטודנטים יש לנו יותר מרביעייה קאמרית אחת: שני כינורות, ויולה וצ'לו, ועוד מחליפים. אלברט איינשטיין, הכנר החובב הנלהב, ודאי מחייך מלמעלה. היו גם מנצחים מתנדבים בין המשתתפים, שניצחו על הרביעייה בסגנונות שונים - ממש מעבדה חיה לשאלות שעניינו אותנו.

מעודדים מן ההשתתפות הערה, ניגשנו לפעילות הנועזת ביותר: סשן של אלתור שפתוח לכל, מוזיקאים ומוזיקאים פחות. ראש החוג התגלה כגיטריסט רוק, מורה אחר כפסנתרן בלוז מוצלח, וכלים אתניים שאחרים הביאו עמם החלו לצוץ בהססנות־מה. עכשיו צריך היה לנגן יחד. בדקנו אפשרויות שונות, למשל אלתור על פי סרטים שמתעדים ניסויים בתהליכים שמתרחשים בתוך תאים - יפים ויזואלית, מלאי תוכן ובעלי משמעות רגשית עבור חלק מן המשתתפים. אחר כך בדקנו אפשרויות לפרוצדורות מוסכמות, חסרות תוכן, בנוסח אלתורי "קוברה" של ג'ון זורן, והיינו נבוכים כמעט כשהתברר שהכי קל לאלתר בתוך תבניות של תרבות פופולרית - מרגישים מיד בבית, אם כי לכולם ברור ששום דבר חדש לא יצמח כאן.

השבוע נגמר בארוחת ערב במועדון הסגל של סטנפורד. הכרת התודה של פרופ' מושלי־רוזן נוסחה באופן ייחודי, המותאם לנסיבות: "תודה לך על שלא אמרת את המובן מאליו והנחת לנו להבין אל מעבר לו בעצמנו".

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות