האם כלכלנים קמצנים מלידה? ולאן לא כדאי לצאת איתם לבילוי

מקצוע ואופי – האם השניים קשורים זה בזה? האם אחיות באמת רחמניות ורופאי שיניים באמת סדיסטים? סטריאוטיפ עדכני טוען שכלכלנים הם קמצנים. ואת הסטריאוטיפ הזה מקדמים מחקרים אמפיריים וגם "הוול סטריט ג'ורנל", העיתון הכלכלי הנפוץ בארצות הברית.

את סיקור הכנס השנתי של איגוד הכלכלנים האמריקאים (AEA) פתח העיתון דווקא בתלונה על אתר המפגש: במקום אתר שטוף שמש או שמורת טבע יפה בחר האיגוד באטלנטה, עיר ממוצעת ומשעממת שידועה בעיקר במחירים הזולים של המלונות והמסעדות שבה. כדי להבהיר שלא מדובר בצירוף מקרים, העיתון מאשר עם גזבר האגודה, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת ונדרבילט, שזהו הנימוק לבחירה, ואף מצטט את הפרופסור שמספר כי הוא עצמו קנה מכונית בצבע שאינו אוהב כדי לחסוך 100 דולר במחיר.

את הסגפנות המופלגת חולקים לא רק משתתפי אותו כנס, אלא גם כמה מהכלכלנים המפורסמים בעולם. חתן פרס נובל ומוביל האסכולה המוניטרית מילטון פרידמן נודע בכך שהיה משיב לטלפונים של עיתונאים בשיחות גוביינא בלבד. חבריו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, שדווקא האיץ בממשלות להרחיב את הוצאותיהן בעתות משבר, נהנו לספר על הרגלי האירוח הצייקנים שלו, ועל התקרובת המצומצמת שהיה מגיש לאורחיו. ויוזכר שגם פרידמן וגם קיינס היו "מסודרים היטב" מבחינה כלכלית אישית.

כשהסיפורים האלה באים עם הנטייה של גזברים, רואי חשבון ואגפי תקציבים להמליץ תמיד על קיצוץ, הידוק, חיתוך וסגירת ברזים, קל להבין כיצד נולד הסטריאוטיפ הלא מחמיא הזה.

גם אישושים מחקריים לשם הרע של הכלכלנים הביא העיתון. במחקר שנערך ב־1980 בוויסקונסין ובניו יורק, סטודנטים לכלכלה הראו נטייה לסוציומטיות בעת יציאה למסעדות: כשחברים במסעדה החליטו מראש להתחלק בחשבון שווה בשווה, הכלכלנים נטו להזמין את המנות היקרות ביותר – ביודעם שאחרים יחלקו איתם את ההפרש במחיר. אותם נבדקים בדיוק הזמינו מנות צנועות בהרבה כשחשבון ארוחתם הוגש להם אישית. בניסויי מעבדה שבהם ניתנה לנבדקים הזדמנות להרוויח על חשבון עמיתיהם, הסטודנטים לכלכלה הוכיחו עליונות על סטודנטים מתחומי לימוד אחרים.

פסיכולוגים שסקרו התנהגות פילנתרופית בקרב מרצים באוניברסיטאות גילו שמרצים לכלכלה הם הממעטים לתרום. שיעור מרצי הכלכלה שאינם תורמים כלל לצדקה גבוה פי שניים מהממוצע בכל המקצועות האחרים.

מה הסיבה לכך? האם טבע קמצני מוביל אנשים לעסוק בכלכלה, או שלימודי הכלכלה הם שמקנים את הקמצנות? נטיית הלב היא להאמין בסיבה השנייה: בכלכלה, חסכנות היא ביטוי לאחריות. כפי שרופאי שיניים מכאיבים לא מרשע אלא מכורח העבודה, גם הכלכלנים למדו שחסכנות יתרה וויתור על מחוות של נדיבות הם הכורח. ושכמו לרופאי השיניים, גם לכלכלנים יודו בסוף.

אבל במחקר שפורסם ממש לאחרונה, מראים (דווקא) הכלכלנים יורם באומן ואלינה רוז מאוניברסיטת וושינגטון שהקמצנות טבועה עמוק, ומבית, בקרב העוסקים בכלכלה. מחקרם, שבמשך שלוש שנים עקב אחר תרומות של סטודנטים לצדקה, גילה כי בקרב תלמידי כלכלה הנטייה להימנע מתרומות גבוהה ב־30% מבקרב תלמידי כל מקצוע אחר. הקמצנות הזאת התגלתה כבר מהשנה הראשונה ללימודים.

באומן, דרך אגב, מפתח לעצמו קריירה מקבילה כסטנדאפיסט ומפעיל את האתר standupeconomist.com.

אני משוכנע שהכלכלנים עוד יבואו חשבון עם מי שמאשימים אותם בלב קר. אבל כעת, כשעם מבקריהם נמנים כלכלנים אחרים, נראה שהחשבון יהיה בתוך הבית. ואולי, בניגוד למקובל במקצוע, הוא יצטרך להיעשות ברוחב לב. האם הוא ייעשה גם בחיוך?

פרופ' רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה www.sheizaf.rafaeli.net

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן