אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דו"ח טכנולוגי: SMS  מציל חיים צילום: אי פי

דו"ח טכנולוגי: SMS מציל חיים

גם הטכנולוגיה מתגייסת לעזרת תושבי האיטי, רשתות הספרים הצרפתיות קוראות לממשלה להקים תשתית לספרים דיגיטליים כדי להילחם באמזון ובגוגל, חברות המוזיקה בארה"ב נחשדות בקרטל, ושוטרים נגד אזרחים שמקליטים אותם

14.01.2010, 12:45 | יוסי גורביץ

ממעמקים

האסון הבלתי נתפס בהאיטי – המקום האומלל הזה חוטף כל כך הרבה, בלי הפסק, שצריך לתהות אם לא הגיעה השעה פשוט לפנות אותו – הראה את הצד החיובי, וגם את השלילי, של הטכנולוגיה. המקרה הקטן והפשוט הוא של אישה קנדית, שנקברה תחת הריסות בית והצליחה לשלוח משם SMS כל הדרך חזרה לקנדה. הוא הציל את חייה.

אחרים רתמו את הודעות ה-SMS לקבלת תרומות. אחרי הכל, אותו הכלי שמטמטם את בני הדור בהצבעות ב"כוכב דועך" ותוכניות דומות יכול לשמש גם להעברת כספים. הצלב האדום הבינלאומי ביקש מכל מי שיכול לשלוח הודעת טקסט עם מילה אחת – האיטי – למספר שלו, וזו מתורגמת מיד לתרומה של עשרה דולרים, שמעבירה חברת הסלולר של המשתמש לצלב האדום (וכמובן, מחייבת אותו עליה אחר כך).

עשרות אלפי אמריקאים כבר עשו את זה; התרומות מגיעות לכשני מיליון דולר. החברה שאחראית לסליקה, Mgive, הודיעה שהיא מוותרת על כל ההכנסות שהיא בדרך כלל גורפת מסליקה. התגובה בקהילה המקוונת לאירוע – ביום שנפסיק לכתוב על כך, נדע שהיא חלק מהעולם הרגיל – היתה עצומה: נושאים הקשורים להאיטי תפסו ארבעה מתוך עשרה מקומות ברשימת הנושאים החמים של טוויטר.

רעש האדמה בהאיטי. 2 מיליון דולר נאספו באמצעות SMS, צילום: אי פי איי רעש האדמה בהאיטי. 2 מיליון דולר נאספו באמצעות SMS | צילום: אי פי איי רעש האדמה בהאיטי. 2 מיליון דולר נאספו באמצעות SMS, צילום: אי פי איי

וכמובן, איפה שיש בני אדם יש גם אוכלי נבלות. מטיף אוונגליסטי בשם פט רוברטסון טען שהאיטי קוללה משום שהתושבים כרתו בשעתו (הוא לא ידע בדיוק מתי ואיך, והתבלבל בין נפוליאון ונפוליאון השלישי) ברית עם השטן, לא פחות ולא יותר. רוברטסון כנראה לא מודע לכך – כמו להרבה דברים – אבל הוא חוזר על עלילות דם שרווחו בדרום ארה"ב בתקופת מרד העבדים בהאיטי, שהביס את צבאו של נפוליאון. אלו היו פחות או יותר החדשות הטובות האחרונות שיצאו מהאיטי, בעשור הראשון של המאה ה-19, אבל הן היו, כמובן, טובות פחות למדינות העבדות הדרומיות.

ואיפה שיש כסף, יש נוכלים שמנסים לרכב עליו. כפטריות רעל אחרי גשם חומצי, צצו אתרי נוכלים שמנסים להפנות חלק מהכסף שמיועד לפליטים חסרי כל אליהם. ארגוני צדקה, וגם ה-FBI, מזהירים מפני עוקצנים, ומסבירים כיצד שלא ליפול בפח.

ועכשיו צרפת

 

זה פשוט לא השבוע של גוגל: ההתרסקות בלהבות של השקת הנקסוס 1, שמכירותיו נמוכות בהרבה מהצפוי; מלחמת העולם עם סין; ועכשיו, שוב, צרפת נגד גוגל.

הצרפתים אף פעם לא אהבו את עסקת הספרים של גוגל, שלפיה היא סורקת את כל הספרים שבעולם, מעלה אותם לשרתיה, ורק אחר כך, אם בכלל, מתפנה לבדוק מי מחזיק בזכויות עליהם. עכשיו, אחרי הניצחון בבית המשפט, שבו נקנסה גוגל בשל הסריקה הבלתי מורשית, הם גם עושים משהו בנידון. מצד אחד, זה של השוק הפרטי, חמש קמעונאיות הספרים הגדולות בצרפת קראו לממשלה להקים תשתית ספרים אלקטרוניים (מכשירים) ודיגיטליים (קבצים) שתוכל להתחרות במה שקיים בשוק – גם אמזון, אבל גם בעיקר בגוגל.

מצד שני, שר התרבות הצרפתי, פרדריק מיטראן, אמר שאם גוגל חושבת שהוא ייתן לה להתרחק למרחק יריקה מהספרייה הלאומית הצרפתית, כדאי שתחשוב על זה שוב. כל זמן שהיא לא משנה את מדיניות הסריקה שלה (שגורסת שעצם הסריקה יוצרת מוצר חדש שהזכויות עליו שייכות לגוגל), היא יכולה לשכוח מזה.

העסקה שהציעה גוגל לסריקת הספריה התבררה, באופן לא ממש מפתיע, כטובה מאוד לגוגל וכהצלחה צנועה מדי לאוצר הלאומי הזה. גוגל תסרוק את הספרים, בכלל זה אוספים נדירים מאוד, ובתמורה היא רוצה זכויות בלעדיות על הספרים הסרוקים ל-20 עד 25 שנה. דו"ח שנערך בנושא הגיע למסקנה שעדיף לצרפתים לסרוק את הספרים בעצמם. וכל זה קורה שבוע אחרי שדווח שנשיא הרפובליקה סרקוזי שוקל הטלת "מס גוגל".

 ונעבור לתמנון אחר.

אהמ. תזכירו לי שוב מי הפיראטים פה?

בית משפט פדרלי לערעורים הפך פסיקה של ערכאה נמוכה יותר, וקבע שיש מקום לתביעה ייצוגית כנגד חברות המוזיקה הגדולות בארה"ב. וזו חתיכת תביעה.

התובעים טוענים שחברות ההקלטה קשרו קשר נגד הציבור, כדי לוודא שהן תקבלנה 70 סנט מכל מכירה מקוונת של שיר, ולוודא שאף אחד לא יקבל עסקה מוצלחת יותר. החברות, כך נטען, הכילו בחוזים שלהן סעיפי "אומה מועדפת": המטרה היתה לוודא שאף אחת מהן לא תידפק על ידי האחרות, כלומר שאף אחת מהן לא תציע ללקוח תנאים טובים יותר.

התובעים טוענים שבאופן משונה, למרות שהעלויות של הפקת תקליטורים צנחה, כל חברות ההקלטה – ראה זה פלא – העלו את המחיר לסינגל מקוון מ-65 סנטים ל-70 סנטים. אם זה מזכיר לכם את חברות הסלולר שלנו, זה כנראה לא במקרה.

הסיפור הזה מצטרף למה שהתחוור לאחרונה בקנדה, שם חברות התקליטים פשוט עשו כרצונן בשירים של אמנים בלי לשלם להם תמלוגים, וכעת הן נדרשות להחזיר לאמנים את אותם סכומים בדיוק שהן דורשות מפיראטים מן השורה. המסקנה המרירה היא שהגנבים הגדולים לא יושבים במרתפים טחובים, אלא בחדרי ישיבות, ושחלק ניכר ממסע הצלב נגד הפיראטיות נובע פשוט מכך שגנבים שונאים תחרות.

אני יודע שהיכולת הזו לצאת נגד הפיראטים וגם נגד חברות המוזיקה, היכולת לומר "מגפה על שני בתיכם" תבלבל את בוגרי מערכת החינוך הישראלית, שהצליחה לעקר בתוך דור אחד עם שהצטיין ביכולת החשיבה שלו (ועדיין מצטיין, מחוץ לישראל), אז הנה הבהרה: אני בעד האמנים. לא בעד החברות ולא בעד מורידי הקבצים. ומבין שני אלה, הראשונות לפחות מספקות שירות.

שוטרים נגד האח הקטן

"מי ישמור על השומרים", שאל המשורר הרומאי יובנאליס לפני כאלפיים שנה. הוא התייחס למעמד השומרים במדינה האוטופית של אפלטון, אבל השאלה הזו עדיין בתוקף גם אתם לא מתכוונים להקים מדינה פאשיסטית: יש צורך במשטרה, אבל יש גם צורך למנוע מהמשטרה להשתלט על האזרחים.

עכשיו, אני באופן כללי בעד "האנשים הגסים, הערוכים להפעיל אלימות למעני", כדברי ג'ורג' אורוול, שמאפשרים לי לישון בשקט בלילה. הבעיה היא ששוטרים רואים את עצמם, מסורתית, כגוף שכל ביקורת עליו מערערת את הסדר החברתי. זה לא לגמרי לא נכון, אבל הביקורת הזו היא הכרחית. קיומן של מצלמות זולות ומכשירי הקלטה בעבור חופן בוטנים – כמעט כל סלולר יכול להקליט שיחה וכמעט כל נגן מוזיקה, אייפודים הם חריג בולט, יכול לשמש גם כמכשיר הקלטה – הופכים את האפשרות לעקוב אחרי המשטרה להרבה, הרבה יותר קלה מבעבר. התופעה הזו, היכולת של אזרחים מהשורה להפנות אמצעי מעקב כלפי הממשלה, מקבלת לאחרונה את הביטוי "האח הקטן".

זה מציק לשוטרים, מטבע הדברים. הם עדיין משתמשים בהרבה יותר אלימות מהנדרש. במסצ'וסטס עושים שוטרים שימוש עקום במיוחד בחוק: אם אתה מקליט אותם, באמצעות מכשיר הקלטה או מצלמת וידיאו – אבל לא מצלמת סטילס – אתה צפוי למצוא את עצמך באזיקים בתוך שניות.

הסיבה, או ליתר דיוק התואנה: חוק נגד האזנת סתר, שקובע שמותר לאזרח להקליט שיחה רק אם כל המשתתפים בשיחה מודעים לה ומסכימים לה. החוק הזה, שקיים ב-12 מדינות בארה"ב, שונה מהותית מהחוק המקובל ברוב העולם (ובין השאר בישראל), שקובע כי די שמשתתף אחד בשיחה ירצה בהקלטתה כדי להפוך את ההקלטה לחוקית. ודוק – את ההקלטה, לא את פרסום ההקלטה.

ועכשיו שוטרי מסצ'וסטס – ויש להניח שבקרוב יעשו זאת גם שוטרי 11 המדינות האחרות – הפכו את החוק על פיו, והם מתייחסים לניסיון להקליט אותם כאל האזנת סתר. עד כה הם לא הצליחו להביא להרשעות בנושא, אבל עד שבית משפט עליון כלשהו יפסוק שמדובר בצואת פרים – החוק לא אוסר הקלטה במקום פומבי – תהיה לכך השפעה "מצננת", קרי פחד, על המשתמשים.

קצרצרים

חיפוש בגוגל-סין מעלה כעת את התמונות שכולם מחוץ לסין מכירים של הטבח בכיכר טיאננמן, כשהמשטר ההרמוני רצח ודרס את לוחמי החירות שלו. גוגל טוענת שהיא לא יודעת איך זה קרה, כי היא עוד לא הסירה את המסננים מהאתר. הממ. בידיעת מלחמת גוגל-סין אחרת, סטודנטים סינים אמיצים ערכו טקס הלוויה לגוגל, בציפייה שהיא תשוב מהקבר.

דיווחנו כאן על האסיר הבריטי הנמלט, קרייג לינץ', ששיחק עם משטרת בריטניה במשך חודשים על ידי עדכונים לגלגניים בדף הפייסבוק שלו. לינץ' אמר בשעתו שהוא נראה טיפוס חביב אבל "זה תמיד נגמר בבכי". בליל רביעי זה אכן נגמר, ואם מישהו חייך זה כנראה לא היה לינץ': הסקוטלנד יארד עצר אותו בדרום אנגליה.

אוניברסיטאות ששיתפו פעולה עם אמזון וערכו ניסויים בקינדל DX ככלי לקריאת ספרי לימוד הפסיקו את היוזמה, לאחר שארגוני עיוורים הגישו תביעה בטענה לאפליה. נציגי העיוורים ציינו כי הכלי איננו שמיש לסטודנטים עיוורים, שכן אף שהקינדל מאפשר הקראה של ספרים, הוא לא מאפשר הקראה של תפריטי המכשיר עצמו – כלומר, למשתמש שאיננו רואה אין אפשרות מעשית להפעיל אותו. ההחלטה תקפה לא רק לקינדל, אלא גם לכל ספר אלקטרוני אחר – עד שיגיע כזה עם תפריטים קוליים.

המלחמה בין אינטל ו-AMD נמשכת – כזכור, AMD טוענת (ויש הסכמה רחבה לכך) שאינטל השתמשה בטריקים מלוכלכים כדי למנוע ממנה תחרות הוגנת – ולאחרונה השליכה אינטל פצצה: היא הגישה מסמך פנימי של AMD מ-2004, שבו אומר סמנכ"ל בכיר של AMD שעסק בשיווק, אנרי ריצ'רד, ש"אם תסתכל על זה באופן אובייקטיבי, לעולם לא תקנה מוצרי AMD. אני ודאי שלא הייתי קונה מוצרי AMD למחשב אישי, אם לא הייתי עובד כאן." אאוץ'.

מי לא רצה פעם להוציא להורג את הלפטופ שלו? ברייאן קולפילד מפורבס עשה בדיוק את זה. הגרוטאה שלו קרסה באמצע הנאום האחרון של סטיב ג'ובס, מה שהקשה משמעותית את חייו. בשבוע שעבר נכנסו קולפילד והמחשב שלו למטווח. רק אחד מהם יצא משם. יש וידיאו.

הערה מנהלתית קצרה: ביום ראשון הבא הטור ייצא לחופשה קצרה. עמכם הסליחה. שידורינו יחזרו לסדרם ביום שני.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

13 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

12.
"המקום האומלל הזה חוטף כל כך הרבה, בלי הפסק, שצריך לתהות אם לא הגיעה השעה פשוט לפנות אותו "...
כשאתה קורא בעיתונים על התפרצות הר געש בסיציליה על קבורתם של שני כפרים שלמים בניקרגואה בצ'ילה או בהודו; כשאתה קורא בעיתונים אתה שואל את עצמך מדוע? מדוע זה שבים האיכרים דווקא למדרונות אשר בגדו? מדוע זה אינם נסים משם, ומחפשים מקום יותר בטוח, שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט אחת ולתמיד? הרי אחת לכל כמה שנים - כך בפרוש כתוב בעיתונים - שוב תתפרץ הלבה מן ההר ותאיים לקבור את כל הכפר. מדוע זה לחזור הם מתעקשים? מדוע את הכפר אינם נוטשים אחת ולתמיד?! יש לפעמים, אתה פוגש תייר, והוא שואל: אמור נא לי, מדוע - מדוע מתעקשים אתם לחיות דווקא לפתח הר הגעש? הרי ניתן למצוא עוד בעולם פינות שקטות, ללא עשן ורעש, ואדמה מוצקת וטובה שלא תרעד מתחת רגליכם. מדוע זה אינכם זזים מכאן, ומחפשים מקום יותר בטוח, שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט אחת ולתמיד? הרי אחת לכל כמה שנים - כך בפרוש כתוב בעיתונים - שוב מתפרצת הלבה מן ההר ומאיימת שוב על כל הכפר. מדוע זה אתם כה מתעקשים, מדוע את הכפר אינכם נוטשים אחת ולתמיד? ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם: את האיכר שעל הצ'ימבוראסו, ואת האם שעל הפוג'יסאן, ואת הילד על הוזוב. גם הם יודעים, ודאי שבעולם פינות שקטות יותר מהר הגעש, ואדמה המוצקה מזו שבו טמונים בתי אבותיהם. גם הם יכלו, אולי, לזוז משם, ולחפש מקום יותר בטוח, שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט אחת ולתמיד. אך הם דבקים למדרונות ההר, ומחכים אולי, אולי מחר? ומקווים ליום, שכבר יבוא, שבו ההר ישקוט מזעפו. ואז על הבזלת השחורה איך אז יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד!
הזכרת לי משהו  |  17.01.10
11.
שפל חדש
מילא השנאה העיוורת לחברת אפל שגורמת לכתיבת עובדות לא מדוייקות וסתם פיזור רעל במינון נמוך. לכנות מישהו שמתקן את השגיאות האלה בתואר פחדן מכיוון שלא כתב את פרטיו המלאים ? ואם היה כותב ששמו אברם בן תרח מאור כשדים זה היה משנה משהו ? אין תגובה טובה אז עוברים לאד הומינם ? נראה שלא סתם בוחר ה"פחדן" את הכותרת. היא אכן מתאימה ככפפה לטור (והאירוניה הבלוגית לא נסתרת מעיני לרגע).
ניר  |  14.01.10
10.
חברות המוסיקה והאמנים
עלות ייצור התוכן והפצתו (הקלטות / עריכה / הדפסת ויניל / צריבת דיסק / תחזוקת שרת) אכן ירדה משמעותית, אולם עלויות השיווק (יחסי ציבור, פרסום ועוד) נשארו בעינן ואף עלו. במידה מסויימת יש לראות בחברות המדיה כעין קרנות הון סיכון המשקיעות סכומים גדלים והולכים באמנים, שרק חלק מהם מוכיחים את עצמם. נכון שלפעמים, מבחינת האמנים זו עיסקה עם השטן, שכן הם כלואים, לכאורה, בחוזים לשנים ארוכות. מבחן ההוגנות של חוזים אלה הוא בבחינת האלטרנטיבה: ב myspace ועוד ישנן עשרות אלפי להקות: נכון שלא שמעתם על אף אחת מהן, לא כל שכן שילמתם עבור משהו משלהן? חברות התקליטים הן איפה רע הכרחי, המתרגם כשרון ולהט יצירתי לכסף. איפה זכויות המאזינים כאן? מה בדבר זכויות יוצרים למשך שבעים שנה לאחר מות המחבר? האם שווי המשקל לא הוטה, במיוחד באקלים הפוליטי בארה"ב של נשיאות בוש, יותר מדי לכוון חברות התקליטים (ושאר יצרניות המדיה)? ברור שכן. מבחינה זו יש לדעתי לראות בתופעת ההורדות הבלתי חוקיות מרד משתמשים לא פחות מתאוות בצע, ויוכיח מודל itunes שצרכנים מוכנים לשלם אם המוצר מוגש להם בצורה הנכונה.
מתעניין  |  14.01.10
לכל התגובות