הון אנושי: הרשת החברתית של השבוע

מדהים כמה כולם תמימי דעים כשזה מגיע לחנוך לוין ולגיל שוחט. בפרמיירה לאופרה "הילד חולם" הגדירו אותה הנוכחים "יצירת מופת", ולא הפסיקו לדבר עליה - עוד בטרם החלה. ניסיתי לחלוב מעט ביקורת מפרופ' יוסי גרוס, וחשבתי שאולי נדבר קצת על חשיבותם של דירקטוריונים ובעיקר מקרים כמו זה של בנק הפועלים, אבל בדיוק כשהגעתי לנושא חלף על פנינו צבי זיו, מנכ"ל הפועלים לשעבר. גרוס המשיך לדבר על האופרה, והיה בטוח גם הוא שמדובר ביצירת מופת. את בוז'י הרצוג אפילו לא טרחתי לשאול, איכשהו היתה לי תחושה שאני יודע מה התשובה.

עמי וליזיקה שגיא | צילום: עמית שעל

סגן נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מישאל חשין, בא לאירוע עם אשתו רות, והיה מלא ציפיות לקראתו: "אני עוד לא יודע מה יהיה, אבל מדובר בחנוך לוין, שאת יצירתו אני מכיר ומוקיר". שאלתי אותו מדוע, לדעתו, יצירות סאטיריות ופוליטיות של לוין לא הופכות לאופרה, וקיבלתי שיעור מרתק על ההבדל בין הפוליטי לנצחי, שבמסגרתו דקלם חשין שיר ארוך של לוין על המוות והחיים, וסיכם ב"לזה אני מתכוון כשאני אומר נצחי".

יזם הנדל"ן אלון קסטיאל הכיר ביני לבין הספונסרים של האירוע, האחים יצחק ועידו חג'ג', שבאו לקדם את מגדל מאייר בשדרות רוטשילד. השניים לבשו חליפות מחויטות, עמדו ליד דגם קרטון של המגדל והסבירו לי באריכות על העיצוב והגימור. "בכמה מכרתם את הפנטהאוז?", שאלתי. "ב־30 מיליון שקל", אמרו השניים.

"30 מיליון שקל?", אמרתי, "זה כלום. במגדל בארי־נהרדעא מוכרים ב־100 מיליון". "אבל אתה יודע למי מכרנו את הפנטהאוז?", שאל אחד החג'ג'ים בגאווה, "לנצר ממשפחת רוטשילד עצמה". החג'ג' השני לחש באוזני שמבחינתם היה נכון להתפשר על המחיר רק כדי שיוכלו להתגאות בשמם של הרוטשילדים.

מימין: פנינה רמון , ברונו לנדסברג, יוסי וצביה גרוס | צילום: עמית שעל

מרחוק הבחנתי בעמי וליזיקה שגיא, חברי אגודת הידידים של האופרה והוריו של טדי שגיא, שגרים בקומה ה־20 במגדל C של אקירוב. שקלתי אם לגשת ולשאול אם גם הם חושבים ש"הילד חולם" היא יצירת מופת עוד לפני שראו אותה, כמו כולם, אבל למי זה משנה אם הילד חולם או צורח או עושה במכנסיים, העיקר שזה יקרה באופרה או במגדל כזה או אחר.

בין כולם הבחנתי בבעל ממון אינדיבידואליסט אחד - דוד פורר, בעלי ניו־פארם. "נו, אתה מתרגש לקראת יצירת המופת של שוחט?", שאלתי, בציפייה לתשובה הצפויה. "לא, בכלל לא מתרגש", ענה פורר בגיחוך, "זה גם לא הכי מעניין אותי, למען האמת. באתי לראות, נראה אם זה רע או טוב. ייתכן גם שאצא באמצע". סוף סוף מישהו שאומר את אשר על לבו.

ג'ייסון אריסון ובת זוגו | צילם: עמית שעל

המופע החל, ובין עשרות הטרגדיות שעבר הילד האומלל היה נדמה לי שראיתי את רון חולדאי מנקר כמה פעמים. אחרי שעה ו־40 דקות יצאו כולם להפסקה לנשנש משהו. הבחנתי בג'ייסון אריסון, בנה של שרי, שרזה לאחרונה ונראה מעולה עם הז'קט המדויק שלבש. "נו, מה, אופרה?" שאלתי, "אתה לא צעיר קצת בשביל סוג כזה של מוזיקה?". "אני אוהב גם אופרה", הוא ענה, "אבל לא רק. אני גם שומע מוזיקה עכשווית ויוצא למועדונים".

אורלי דנקנר חלפה ללא נוחי, שכנראה עסוק בקדחת הגז האחרונה. אמנון רובינשטיין אמר שהמערכה האחרונה לפני ההפסקה, שבה הילד מסרב להיפרד מאמו, היתה חזקה מאוד, ויצחק סוארי הסכים.

כשהסתיימה האופרה כולם יצאו מגדרם, והקידות נמשכו חמש דקות. אחד הצופים, שלא מחא כפיים, אמר שאם באיטליה לא אוהבים אופרה, הקהל צועק "בוז". ביציאה עצר אותי חשין, כדי להגיד שהוא עומד מאחורי כל מילה שאמר לפני המופע, וסיכם: "יצירת מופת, נקודה".