צילום: בלומברג
איש המגדלים
אדריאן סמית' משנה את קו הרקיע של העולם. לפני שבועיים הוא חנך בדובאי את המגדל הגבוה בתבל, וכעת אדריכל־העל כבר שקוע במגדל המהפכני הבא שלו. רמז: הפעם הוא לרוחב
מסיבת ההשקה של בורג' ח'ליפה, המגדל הגבוה בעולם, היתה בסגנון דובאי: מפוארת באופן מוגזם, יהירה ומלאה בהתלהבות מידבקת. הפירוטכניקה שליוותה אותה לא נראתה אפילו באולימפיאדת בייג'ינג: ממזרקה שהתיזה מים לגובה 150 מטר ועד כיתובי לייזר בשמים. "זו הפעם הראשונה שאני רואה זיקוקים נורים מלמעלה למטה", תיאר בטוויטר אחד מרבבות הנוכחים.
כיאה לדובאי, המסיבה נפתחה בנאום רציני וממושך של שיח' מוחמד בן ראשיד אל־מקטום - שליט דובאי, ראש ממשלת איחוד האמירויות ומיליארדר שהונו מוערך ב־12 מיליארד דולר. חרף הנוכחות הבינלאומית הכבדה, הוא דיבר בערבית, ללא כתוביות. זוהי עלייתו הגדולה של העולם הערבי, היה המסר שהדהד מטון דיבורו הדרמטי. מי שאינו מבין, גם תרגום לא יעזור לו.
למגדל הגבוה בעולם יש כל מה שנחוץ כדי לכבוש את הגבעה שלו בהיסטוריה. גובהו 828 מטר – כמו 4 מגדלי עזריאלי שהונחו זה על זה. בסיסו משתרע על כמעט חצי מיליון מ"ר, יותר משטח הוותיקן. יש בו חניון תת־קרקעי שיכול להכיל 45 אלף מכוניות, ו־160 קומות שהגבוהות שבהן נמצאות במקום שבו האוויר דליל.
אבל לא רק הגובה הופך את בורג' ח'ליפה לחד פעמי. הפירמידות כה מלהיבות גם בזכות סיפורי העבדים שבנו אותן, ומגדל אייפל אולי לא היה אהוב כל כך אלמלא ידענו עד כמה הצרפתים שנאו אותו, עד שניסו לפרקו ממש. ואם הטאג' מאהל הוא סיפור על אהבה ופסל החירות הוא סיפור על תקווה, מגדל בורג' ח'ליפה הוא סיפור על כבוד וגאווה, ועל כמה רחוק בני אדם יגיעו כדי לטעום ממנה רק עוד קצת.
מהפירמידות אל עיר העתיד
"הפירמידה של פרעה בגיזה היתה במשך אלפי שנים המבנה המלאכותי הגבוה בעולם", אמר ל"מוסף כלכליסט" אדריאן סמית' (66), מהאדריכלים המשפיעים בעולם והאיש אחראי לעיצוב, תכנון והקמת בורג' ח'ליפה. "רק בשנת 1311 הפירמידה איבדה את הבכורה לקתדרלת לינקולן באנגליה, שעקפה אותה ב־20 מטר בלבד. אני חושב שמאז העולם הערבי לא סלח למערב. עכשיו, כשאחרי 700 שנה הוא לוקח בחזרה את הכתר, יש בזה משהו קצת סמלי".
סמית' מתראיין זמן קצר אחרי שנחת בשנגחאי. הוא נוחת שם הרבה באחרונה, כשהמגדל שהוא בונה שם עתה עומד בפני סיום. בורג' ח'ליפה, הוא אומר, הוא דווקא אחד הפרויקטים היותר שמרניים שלו. בשנה הבאה הוא עתיד להשלים עם שותפו גורדון גיל את "מגדל נהר הפנינה", שיתנשא מעל נהר הפנינה שבעיר גואנג־ג'ואו שבדרום סין.
מגדל נהר הפנינה ייראה כמו טלפון סלולרי עתידני בגובה 310 מטר: דקיק וחד בקצהו, ומחולק לשלושה חלקים ענקיים שביניהם קומות אוורור פתוחות. הוא גם המגדל הירוק הראשון בעולם. משולבות בו טורבינות רוח וקולטי שמש, שעם פתחי האוורור החדשניים יספקו לשוכניו חשמל, חימום וקירור ללא עזרה מבחוץ. רק הגישה לאינטרנט תוגבל, כמקובל במדינה.
פרויקט אחר שהוא עובד עליו, פארק גייט דובאי, ייראה כמו שכונת מגורים של תרבות חייזרית מתקדמת – עם שלושה זוגות של מגדלים המתחברים בחופות זכוכית לשערי ענק מעוגלים. סמית' מעדיף לקרוא לזה "נווה מדבר עירוני מודרני". השאפתני בפרויקטים שלו הוא "מרכז מאסדר" (Masdar), עיר מפותחת ומשוכללת, עם פארקים, בריכות, בתי מגורים, משרדים וקניונים – השוכנת כולה בתוך מבנה זכוכית עצום. הפרויקט נבנה בימים אלה באבו־דאבי.
אך סמית' אינו עוסק בפנטזיות. אחד הדברים שהפכו אותו לסופרסטאר בעולם הארכיטקטורה הוא העובדה שהוא מהאדריכלים הבודדים שכשתבקש מהם לבנות גורד שחקים בלתי אפשרי הנדסית ושנראה כמו ציור מספר מדע בדיוני – במקום לטרוק את הטלפון ישלח הצעת מחיר. הוא מתמחה בעיצוב, אך מעטים מבינים כמותו בהנדסה ובבנייה ירוקה.
הוא נולד בשיקגו, העיר שגורדי השחקים שלה השפיעו על האדריכלות האורבנית בכל העולם, ומתגורר בה עד היום. הוא נשוי זה 30 שנה לאותה אישה, ושני ילדיו כבר כמעט בני 40.
ב־2003 עזב את עבודתו בארבעת העשורים האחרונים, כשותף בכיר בחברת האדריכלים סקידמור, אווינגס ומריל, והקים משרד עצמאי מתחרה המתמחה בגורדי שחקים. "זו היתה פרידה ידידותית" הוא אומר, "היתה הבנה הדדית". באמריקאית זה אומר שהיה בלגן. במסגרת הקריירה הארוכה שלו בחברה - הוא החל כמתמחה וטיפס עד לתפקיד המנכ"ל - הספיק סמית להשתתף בתכנון ובבנייה של יותר מ־30 מגדלים מוכרים, מבניין AT&T ו־NBC המפורסמים ועד מגדל טראמפ בשיקגו. הוא חתום על שלושה מעשרת הבניינים הגבוהים בעולם. וכמוביל התחום, יש לו אחריות לא מעטה לכך שרוב הערים הגדולות שבין בוסטון ותל אביב מוצפות במגדלי זכוכית למשרדים ולמגורי עשירים.
מאז פתח את החברה שלו עם שני שותפים מהמשרד הקודם, הוא בעיקר טס בין ארצות הברית, המפרץ הפרסי וסין. הוא משוויץ כי כבר צבר נקודות נוסע מתמיד ל־3 מיליון ק"מ.
המגדל שלך נפתח לעסקים רק לפי שבועיים. אתה בטח עדיין מתרגש.
"בתעשייה הזאת אנחנו לא נקשרים בקלות", סמית' מגיב בקורקטיות. "אנחנו קצת מופתעים בכל פעם שפרויקט בכלל יוצא אל הפועל. בתחום הזה זה לא עניין טריוויאלי. יותר מ־30% מהמגדלים שאנחנו מעצבים לא נבנים בסוף, ולנו עוד יש סטטיסטיקות נהדרות".
ובכל זאת, לראות משהו שבעבר היה בתוך הראש שלך, וכעת נוגע בעננים?
"אני אדם מאוד ביקורתי, אז קודם כל הסתובבתי סביב הבניין וחיפשתי בעיות. וגם מצאתי. הנוהל שלי בהשקות כאלה הוא ללכת אחר כך ללקוח ולנסות לשכנע אותו לעשות תיקונים ושיפורים שנראים לי נחוצים. בכל מקרה, לא היו לי כמעט תלונות. הייתי מרוצה".
אתה לא עונה לשאלה.
"כן. ברור שהתרגשתי".
לבנות את בורג' דובאי
בורג' דובאי יצא לדרך בשיחת טלפון שסמית', אז עוד שותף בכיר בסקידמור, אווינגס ומריל, קיבל בפברואר 2003. התקשר אליו בכיר בחברת נדל"ן מדובאי שחיפשה ארכיטקט מנוסה. "הם רצו לבנות את המגדל הגבוה בעולם, שזה משהו שאני שומע לעתים קרובות", הוא נזכר. "אבל הרגשתי שהחבר'ה רציניים. הם ראו דברים שעשיתי בכל העולם, והם ביקשו ספציפית רעיונות למגדל שיהיה גדול יותר. הסקיצה הראשונה ששלחתי היתה די דומה למראה שלו היום. מה שהם אהבו בסקיצה, אני חושב, זה בעיקר את העוצמה של המגדל, ואת העובדה שלא רק שאפשר לבנות את זה, אלא שזה עשוי לתפקד לא רע גם יום אחרי ההשקה. היו לנו עוד רעיונות, כגון בניין ספירלי עצום מזכוכית, אבל הם ידעו די מהר מה הם רוצים".
לא חששת שתיכשל? בכל זאת, עוד לא ניסו לבנות לכזה גובה.
"ידעתי שזה אפשרי. אבל שמע, בגבהים כאלה הכל נהפך לאתגר. אין פרט קטן שלא נהפך לעניין הנדסי מורכב, מהצנרת, דרך המעליות ועד לשטיפת החלונות. אחת הבעיות הגדולות היתה הרוח המאוד חזקה שנושבת בגבהים האלה. חששנו שמי שיגורו בקומות הגבוהות ממש יתנדנדו בלילות.
"בשלב מסוים במהלך הבנייה נאלצנו לסובב את יסודות הבניין ב־120 מעלות מהתכנון המקורי, משום שלא חישבנו נכון את עוצמת הרוחות. וכשלא היתה רוח, החול שמילא את אוויר המדבר סתם את צינורות האוורור. היינו צריכים לפתח מנגנון מכני שמסנן את כל החול מהאוויר, עוד לפני שהוא מגיע למערכת האוורור של הבניין. גם זיגגנו בחומר מיוחד את הקירות, כך שהאבק לא יגיע לתוך הבניין. מצאנו קיר נירוסטה מיוחד עם פוליש מבריק שעמיד לאבק, ושגם עמיד בפני החום המטורף ששורר שם, חום שיכול לעקם מתכת רגילה. מובן שכל הדברים הללו ייקרו מאוד את הבנייה".
מה רצית שאנשים יגידו כשיראו את המגדל?
"לא התעסקנו בכלל בגובה. רצינו לבנות נקודת ציון משמעותית לדובאי. זה בניין מהסוג שנועד לעמוד תקופה ארוכה, הרבה אחרי כולנו, ולהיראות למרחוק. זה היה הרצון - לבנות מגדל שיעורר השראה במי שיעבור לידו".
השלמתם את המגדל הזה במהירות שיא. את "מגדל החירות" התחילו לבנות בארצות הברית על חורבות מגדלי התאומים במקביל לבורג' ח'ליפה, והוא עוד לא קרוב להשלמה.
"זה הרבה יותר קל כשאין ועדות ועשרות אישורים. יכולנו לעבוד במקביל. בזמן שצוות אחד הכין את היסודות, צוות אחר תכנן את הקומה הראשונה. בזמן שחלק מהצוות עבד על קומה 30, יתר הצוות עיצב את ההמשך. העבודה כולה היתה תוך כדי התקדמות. רק כעבור שנה וחצי של בנייה ידעתי מה אני רוצה לעשות בקצה הבניין. בהתחלה הוא היה בגובה 700 מטר, אבל לא הייתי מרוצה, אז המשכנו לבנות עוד ועוד, עד שהרגשתי שיש לי בראש את הסיום הנכון".
לאחרונה נדמה שמגדלים צצים בכל אי תנועה, אפילו בישראל. זה באמת כזה פתרון מוצלח?
"תלוי איפה. אף על פי שנדמה שגורדי שחקים עצומים מציפים את העולם, זה רחוק מלהיות המצב. במציאות קמים אחד או שניים בעשור. מגדלים קמים כחלק מצורך - אם יש לך הרבה אדמה ששווה מעט כסף, אתה יכול להזניק את ערכה אם תבנה בה מגדל שהוא גם נקודת ציון. ברמת המדינה, אתה מרוויח גם את ההכרה שמגדל כזה מביא איתו. מלבד זאת, יש למגדלים האלה יתרונות נוספים: אנשים שגרים בהם נוטים לנסוע פחות, משום שמשרדים, חנויות וקניונים נפתחים לידם או בתוכם. אפשר פשוט ללכת ברגל".
אתה מראשוני האדריכלים המודרניים שהתייחסו ברצינות להקשר - לחשיבות של התאמת המבנה לאזור שבו הוא מוקם, לתרבות ולאנשים. אבל מה עושים במדבר, כשאין כלום מסביב?
"זה באמת היה אתגר. מאוד רציתי שהמגדל ישתלב שם באופן אורגני, שייראה קצת כמו אדריכלות איסלאמית מודרנית. מצאנו השראה במינרטים, צריחים גבוהים שהם חלק בלתי נפרד ממסגדים, ומסתיימים בחרוט מחודד שבקצה שלו יש כתר. שאבנו השראה גם מהצורה הגיאומטרית של פרח מדברי שגדל בדובאי. לקחנו לבורג' ח'ליפה גם את החריטות דמויות כיפת הבצל שיש במסגדים בדובאי. השתמשנו בצורות האלה לאורך כל המבנה. כשמביטים בו מזוויות מסוימות אי אפשר לפספס את זה. זה גם דבר נחמד, שמישהו שמכיר את הבניין יוכל להגיד למישהו אחר - הנה, תראה את כיפות הבצל, והבן אדם השני באמת יראה פתאום שיש כאלה".
סמית' מספר שנעזר גם בתוכנית המקורית של הארכיטקט הנודע פרנק לויד רייט, שמת ב־1959 והשאיר אחריו תוכנית גנוזה לגורד השחקים הגבוה בעולם. סטודנטים לאדריכלות מצטטים את רייט, שדיבר על הדרך הנכונה לתכנן מבנה: "הוא לא צריך בשום אופן לעמוד על גבעה, או על שום דבר אחר. הוא צריך להיות חלק מהגבעה. להשתייך אליה, להשלים אותה ולתת לה להשלים אותו". בורג' ח'ליפה מזכיר את השרטוט של רייט. רייט לעולם לא היה מאמין שהמגדל שתכנן עבור שיקגו, אך ויתר עליו כי לא נמצאו הטכנולוגיה או הכסף ליישמו, יוקם כעבור חצי מאה במרחק 13 אלף ק"מ משם, בנסיכות ערבית, מזדקר בודד במרכז המדבר.
מגדלור על עיר שוקעת
דובאי היא העיר הממונפת הראשונה בהיסטוריה. היא הבטחה לנפט, שנהפכה להבטחה למזומן, שנהפכה להבטחה למרכז פיננסי צומח שנהפכה להבטחה לתיירות ומגורי קבע. בפועל, היא אוסף ברושורים, שורה של מגדלים ריקים וכמיליון עובדים זרים שבונים בתנאים מחפירים את העיר הנוצצת, המלהיבה, החסכונית באנרגיה, שתוביל את התחרות מול העולם המערבי.
בעשור האחרון דובאי היא בחלקה עיר נמל ובחלקה אתר בנייה. במרחק של שעה וחצי טיסה בלבד מבגדד - שם הוקם או שלא הוקם מגדל בבל - מתרוצצים הודים, פקיסטנים, בנגלדשים ופיליפינים שאינם יודעים זה את שפתו של זה ובונים מסביב לשעון. 71% מאוכלוסייתה של דובאי הם עובדים זרים, רק 3% מערביים. העשירים באים לבקר מדי פעם. כמו הצרפתים בתל אביב.
ב־4 בינואר 2010 נאלצו בדובאי לעשות כמה שינויים. שבע שנים קודם לכן נקבע שמו של המגדל הגבוה בהיסטוריה "בורג' דובאי" (בורג' משמעו מגדל) כדי שיהפוך למרכזה של דובאי החדשה. שם חד, פשוט וקולע, המייצג את המסר של העיר: עוצמתי, ממותג, אמריקאי, ערבי. המותג הוטבע על מפות, קירות ובאתר האינטרנט של הפרויקט. הוא נצרב על פריטי מרצ'נדייז: חולצות, כובעים, פוסטרים ודגמים מוקטנים של המבנה, שנמכרו היטב בעולם הערבי. ואז, ברגע האחרון, שונה שמו ל"בורג' ח'ליפה". שם שפחות מתקשר עם המערב, ומפספס את כל העניין של לשים את דובאי במרכז.
הסיבה לשינוי היתה המשבר הכלכלי, שב־2009 היכה בדובאי במלוא העוצמה, וגרם לה נזק תדמיתי ששום מגדל לא יסתיר. בנובמבר 2009 התקשורת העולמית, שנסיכי דובאי העשירים והבזבזנים היו עבורה עד אז עניין בידורי־רכילותי גרידא, התעוררה לעולם חדש: היא גילתה לראשונה שדובאי נהפכה לאימפריית השקעות, תחבורה, הימורים, תיירות, נדל"ן ובעיקר הלוואות מינוף מסוכנות, שמגלגלת מיליארדים בעשרות מדינות בעולם – ובמקביל עומדת לפשוט רגל, ולקחת איתה גם את מה שנשאר מהכלכלה האמריקאית והאירופית. התברר גם שבניגוד לאינטואיציה, עושרה של דובאי לא הגיע מהנפט - אלא מנדל"ן, משירותים פיננסיים ומגיוס כסף מערבי לטובת הבזבזנות שבידרה היטב את העולם המערבי – שלא הבחין שזה בעצם הכסף שלו שמתבזבז.
ברגע האחרון חילצה את דובאי - זמנית - שכנתה העשירה אבו דאבי. אבו דאבי הלוותה לדובאי כ־10 מיליארד דולר בתנאים נוחים, דובאי הבטיחה להתנהג יפה אל נושיה, וסימני התאוששות החלו לצוץ. השינוי של הרגע האחרון בשמו של בורג' דובאי הוא מחוות תודה – או השפלה – שדרש שליט אבו דאבי ונשיא איחוד האמירויות, שיח' ח'ליפה. הלך המיתוג, נפגע הכבוד. לפחות נשאר הבניין.
"עקבתי במתח אחר ההתפתחויות בדובאי", אומר סמית', "אבל לא חששתי לגורל המגדל. הייתי בטוח שהוא ייבנה עד תומו. זה פשוט היה מתקדם ויקר מכדי להפסיק באמצע. אבל במקרים אחרים הייתי מודאג. מגדלים אחרים בדובאי, בשלב מוקדם יותר, נחתכו באמצע. פרויקטים נמוגו לגמרי. מגדל אחר שעבדנו עליו, בגובה קילומטר, נעצר לגמרי".
לא אמרת לעצמך בשום שלב, "רגע, הם לא באמת צריכים מגדלי ענק שם. זה הכל בועה. דובאי מוצפת במבנים מפוארים וריקים"?
"אני חושב שהיה ברור לכולם שלא מדובר בצורך. אתה לא קונה פרארי כי אתה חייב להגיע מהר יותר לפגישות. בדובאי מבינים ששם המשחק הוא תיירות, מסחר ופיננסים, ושקו רקיע של מגדלים הוא מסוג הדברים שיכניסו אותה למשחק. יש להם כוונות רציניות מאוד להפוך למרכז התיירות המשמעותי ביותר של אירופה והמזרח התיכון. אני מזכיר לך שיש להם שם מזג אוויר טוב מאוד שישה או שבעה חודשים בשנה ושנשיא איחוד האמירויות יכול לעשות ככל העולה על רוחו. יש לו כמויות בלתי נתפסות של כסף והוא שולט בכל הארץ בלי מגבלות כמעט".
ובשביל מה דובאי צריכה כל כך הרבה משרדים?
"בשלב הזה היא באמת לא צריכה. חלק מהמשרדים יהיו ריקים בינתיים. אבל רוב הדירות והמשרדים כבר נמכרו לפני יותר משלוש שנים למשקיעים. הם נמכרו כהשקעה, לא למגורים או לשימוש. אבל כן, אנחנו חוששים מתופעת מגדלי הרפאים. אנחנו מודעים לכך שבמזרח התיכון מעדיפים להחזיק בנדל"ן על פני מניות, ושלעתים מגדלים נותרים ריקים במשך שנים. במקרה של בורג' ח'ליפה, דאגנו לפתח שכונה מסביב על כל המשתמע מכך, עם עיר עתיקה, מרכז קניות ושירותים אחרים. אני חושב שאנשים באמת ירצו לגור שם. אני אהיה אופטימי ואומר שאני מעריך שבורג' יהיה מלא באנשים עד סוף השנה".
על פי הפרסומים, הקמת הבניין עלתה 4.1 מיליארד דולר. יש לדעתך סיכוי שההשקעה תחזיר את עצמה?
"רוב הבניינים האלה לא עושים כסף, אבל אני מאמין שיכולה להיות לפרויקט הזה הצדקה כלכלית. יש במגדל דירות ברמת גימור חסרת תקדים, עם נוף מדהים. השילוב של מגורים, מלון ומשרדים הופך את זה להגיוני. אם יש דבר שהספקנו ללמוד ממגדלי פלאס בסיאול ומגדלי טראמפ בשיקגו זה לא רק שהדירות הללו נחטפות, אלא שאנשים גם מאוד נהנים לגור בהם".
היית קונה שם דירה?
"אני חושש שאני לא יכול להרשות לעצמי. חוץ מזה, אשתי ננסי מעדיפה לגור צמוד לקרקע".
אתה אומר לי שלא היית מוכן לגור בפסגת הקריירה שלך?
"לא בדיוק. אני חושב שזה מדהים לגור שם. בגבהים האלה, הנוף באמת יוצא דופן, ולרוב הוא לבדו הסיבה העיקרית לכך שאנשים גרים במגדלים כאלה. זה כמו לחיות על גג העולם. הייתי גר בשמחה בבורג' ח'ליפה, אם הוא היה בשיקגו, כמובן".
ביום שאחרי בורג' ח'ליפה
תהילתו של בורג' ח'ליפה כמגדל הגבוה בעולם כנראה תהיה קצרה. מבין 200 גורדי השחקים הגבוהים בעולם, 68 שוכנים באסיה, 52 בארצות הברית ו־26 באיחוד האמירויות. בכל אירופה יש רק שני מגדלים גבוהים ממש - שניהם בגרמניה. בישראל ישנו מגדל משה אביב ברמת גן, כיום המבנה ה־179 בגובהו בעולם. ארצות הברית, ממציאת מגדלי הזכוכית, לקחה צעד אחורה אחרי 11 בספטמבר 2001, ומאז איבדה את ההובלה.
בינתיים, ביפן, בסין ובדרום קוריאה כבר עובדים במרץ על מגדלים גבוהים יותר מבורג' ח'ליפה, ובכמה מהם סמית' אף מעורב בעצמו. בניגוד לדובאי, הערים הגדולות במזרח אסיה צפופות בתושבים. הם חייבים לבנות לגובה, וצמאים לחדשנות.
כאמריקאי, לא מפריע לך שדווקא דובאי מעוטרת במגדל הגבוה בעולם, ולא ארצות הברית?
"מובן שהייתי רוצה שהמגדל הגבוה בעולם יהיה באמריקה", אומר סמית', "למעשה, כמעט עשיתי אחד כזה בשיקגו. בזמנו, כשדונלד טראמפ ביקש שנעצב לו את בניין טראמפ בשיקגו, הוא ביקש שזה יהיה המגדל הכי גבוה בעולם. כעבור כמה חודשים נפלו התאומים. באותו שבוע הוא התקשר אליי ואמר: 'שמע, בנוגע למגדלים הגבוהים בעולם - בוא נרד מזה. אני מעדיף בניינים יציבים. אתה יכול לעשות כאלה?'. האמת שהצטערנו, כי מאוד רצינו להקים מגדל ענקי בשיקגו".
נפילת התאומים הקטינה את ההתלהבות האמריקאית מגורדי שחקים?
"היא הגדילה את הפחד, אבל הצורך, במיוחד בערים צפופות, עדיין גדול. כולנו היינו המומים מהדרך שבה קרסו המגדלים. זה קצת מחזיר אותך למציאות. אתה מבין ששום דבר אינו לנצח".
לאחרונה יש עוד ועוד ביקורת על מה שמגדלי הזכוכית הגבוהים עושים למרכזי הערים. אומרים שהם מנוכרים, לא מתאימים לפרופורציות של בני אדם ומנתקים את המתגוררים בהם מהמציאות העירונית.
"היום, בדיעבד, אני מסכים שזה לא רעיון טוב כל כך לעשות קהילה של בנייני זכוכית. מספיק שיש אחד באזור. לגבי בורג' ח'ליפה, אני חושב שהוא היוצא דופן בהקשר הזה. אתה יכול לומר ובצדק שבורג' ח'ליפה אינו תואם פרופורציות של בני אדם, אבל יש לו אפקט אחר שנותן לו זכות קיום - הוא מנסה לאתגר את קנה המידה האנושי בכך שהוא שובר את המקובל והצפוי באופן כל כך שערורייתי".
בתל אביב מוקמים עכשיו עשרות מגדלים שחוסמים את הנוף לים, ומטילים צל על שכונות. מתלוננים פה על מגדל שמטיל צל על נווה צדק, שכונה יפהפייה שהשתמרה מתחילת המאה ה־20.
"האדריכל לא אשם בזה, זו העירייה. רוב העיריות שלוקחות את עצמן ברצינות דואגות לתכנון עירוני חכם, ומוודאות שהמגדלים לא יחסמו את השמים לבתים ולבניינים הנמוכים יותר. עם תכנון נכון, אפשר לעשות צל שמועיל לשכונה, אבל צריך לחשוב על כל זה מראש".
לנצל את הצל לטובת השכונה?
"במזג אוויר חם, כמו זה שיש בדובאי למשל, צל הוא ברכה. במדינות מדבר רבות ממש מעודדים בנייה של מגדלים, בדיוק מהסיבה הזו. דוגמה אחת היא פרויקט מאסדר סיטי שלנו, בסמוך לדובאי, שתוכנן כך שהבניינים יצלו זה על זה. המקרה של בורג' ח'ליפה הוא יוצא דופן, משום שמדובר במבנה צר מאוד, עם מעט בניינים ששכנים לו. כל נקודה סביב המגדל מוצלת במהלך היום לזמן קצר מאוד. לי זה מזכיר שעון שמש ענקי, שעובר במהירות על פני העולם שסביבו לאורך היממה".
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
26 תגובות לכתיבת תגובה