השבוע: האדמה הטובה

ככל שזה יישמע רע, רעידת האדמה בהאיטי באה בזמן למדינת ישראל. צוות מיומן של רופאים ואחיות ומשלחת חילוץ קטנה וזריזה של פיקוד העורף התארגנו ונשלחו לאזור האסון, ושוב הוכחנו שבאלתורים וביזמות אנחנו אלופי העולם. במקרי חירום אנחנו מגייסים את יצר ההישרדות שמוטבע בגנים היהודיים של הסבתות שלנו, שהכינו בגטו קציצות מקליפות תפוחי אדמה ושאריות לחם. בהאיטי הקמנו בית חולים שדה משוכלל ומאובזר בתוך שעות, ועד שהאמריקאים פרקו את הציוד הספקנו לבצע שלושים ניתוחים, לטפל בעשרות אנשים ולהציל עוד שלושה בני אדם חיים שנקברו מתחת להריסות.

מבחינה שיווקית מי שהגה את הרעיון להראות שהפרצוף שלנו הוא לא רק עופרת יצוקה או בגובה הכיסא של סגן שר החוץ, ראוי לצל"ש. אילו היינו יכולים להמשיך לפעול באותה יעילות לאורך זמן היינו מתוקתקים כמו סינגפור, אבל אנחנו לא. בעוד שבועות אחדים יסתיים היתרון היחסי שלנו ויתחיל היתרון של אלה שעובדים על פי נהלים קשוחים ולא מסוגלים לאלתר, אך יש להם אסטרטגיית פעולה, כסף ומסה של אנשים. כל זה אינו מפחית מההישגים של הצוות הישראלי שעשה עבודת קודש באי מוכה האסון.

השיטפון הקטן (הכל יחסי) שהציף את הערבה השבוע רק חידד את הפערים שבין האיטי לישראל. ה־669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, עמדה הכן לרשות התושבים הנצורים בערבה וחילצה את ציידי השיטפונות. רק במדינת רווחה לאנשים יש פנאי לצוד שיטפונות, והדברים לא נכתבים מתוך ביקורת. כבר שנים יש לי חלום רטוב לצוד שיטפון. אלא שברוח השבוע הזה אי אפשר שלא לחשוב על האיטי. אני לא דוברת קריאולית, אך בלי לבדוק יש לי תחושה שבקריאולית אין מילה ל"לצוד שיטפון". שם אנשים חולמים על אוכל ובמקרה הטוב מצליחים לצוד מנת מזון.

האסון המחריד בהאיטי הוא מסוג האירועים המכוננים שמעמידים מול העולם השבע מראה. לא שרעידת אדמה במדינה שבעה היא מראה קל לצפייה, אבל כאשר היא מתחוללת במדינה כמו האיטי טבלת הצדק העולמי שוב מתגלה במערומיה, מעורטלת ובהירה כמו השמש שהפציעה אחרי רעידת האדמה: אין צדק בעולם.

אחרי שתמונות ההריסות יפונו מהמסך, נשוב לעסוק בהרחבה בקרחת של אייל גולן, בפסיכופת התורן - השבוע מתאכסן באבו כביר או כלא איילון (היינו הך) גואל רצון, האיש שהאגו עשה לו עשרות ילדים ושיבש לו את תפיסת המציאות - וכמובן בעוזרת הבית של ראש הממשלה. אחרי הכל, בקדנציה הזאת עוד לא עשינו ספונג'ה אצל הגברת נתניהו.