שוקולד מריר בבריטניה

בעיצומו של המשבר הפיננסי גילו תושבי בריטניה שבמידה רבה הכלכלה שלהם מנוהלת מבחוץ. תושבים זרים מחזיקים בבתי השקעות מובילים, בבתי מלון, בנכסי נדל"ן בעלי ערך היסטורי, במועדוני ספורט, באצטדיונים, בנמלי ים ותעופה, במפעלי תעשייה, והרשימה עוד ארוכה. כעת, כאשר המשבר הגיע לסופו, לא נשאר לבריטים אפילו יצרן ממתקים גדול אחד.

צריכת השוקולד בבריטניה היא הגדולה ביותר מבין כל מדינות האיחוד האירופי. על פי ממצאי חברת דאטא-מוניטור, בריטי ממוצע צורך מדי שנה 10 קילוגרם שוקולד והוצאתו השנתית על המוצר עומדת על כ-80 ליש"ט.לשם השוואה,  בבלגיה, שבאופן מסורתי מזוהה עם שוקולד ופרלינים, אוכלים התושבים 8.7 קילוגרם בשנה. גרמני ממוצע, שגם אינו אדיש לממתקים, זקוק ל-8.1 קילוגרם שוקולד לשנה.

נחזור לאי הבריטי: במהלך שנת המשבר צריכת השוקולד בבריטניה רק הלכה ועלתה וכלכלנים אף טענו שמדובר בדרכם של התושבים להתמודד עם מצבי רוח דיכאוניים ולהתעודד בתקופה כלכלית לא פשוטה. אולי בגלל רגישות זו לשוקולד, מכירת ענקית הממתקים המקומית קדבורי לתאגיד המזון האמריקאי קראפט פודס עוררה בממלכה המאוחדת יותר סערה ציבורית והולידה מספר גדול יותר של כתבות אמוציונאליות מאשר כל עסקה אחרת.

ערב פרוץ המשבר בריטניה היוותה דוגמה ומופת לפרגמאטיות כלכלית. כאשר יזמים הציעו לחברות הגדולות במשק תוכניות עסקיות ותג מחיר הגבוה מזה שאפשר היה להשיג בשוק המקומי, אלה נמכרו, גם כאשר דובר באייקונים של הכלכלה הלאומית. כך המותג הפופולארי רולס-רויס עבר לשליטה גרמנית, הודים הצליחו לרכוש את יגואר, מלון סאבוי החביב על צ'רצ'יל נרכש ע"י הנסיך הסעודי אל-ואליד בן טלאל, מועדון כדורגל צ'לסי – גאוות לונדון עבר לשליטתו של האוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ' בעוד שבתי היוקרה באותה העיר התחלקו בין יתר האוליגרכים הרוסיים וגם אילי הון מהודו ומדינות ערב.

גם על מבעלות בכלי תקשורת מסורתיים נאלצים לוותר בבריטניה. איבנינג סטאנדרד הוותיק כבר עבר לשליטתו של איש עסקים רוסי אלכסנדר לבדב והוא מנהל מגעים גם לרכישת אינדפנדנט.

"הלכנו רחוק מדי"

אבל לאחר שקיבלו את הרווחים מהעסקאות וכספי המסים זרמו לקופת המדינה התמונה שהצטיירה בפני הבריטים לא נשאה חן בעיניהם. ורה בארד, חברת פרלמנט מטעם מפלגת לייבור אומרת בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" שלאחרונה יותר ויותר עולה השאלה "אולי הלכנו רחוק מדי", ומוסיפה "כאשר עולה השם קדבורי אנשים מנידים בראשם ושואלים את עצמם: מי הבא בתור".

הליך ההפרטה בכלכלה הבריטית החל בשנות ה-80 של המאה הקודמת בתקופתה של מרגרט תאצ'ר שהסירה את המחסומים בדרך לרכישת חברות זרות בידי זרים. ההיגיון שלה היה פשוט ובהיר. אם תחת ניהול בריטי ענף הרכב, למשל, הגיע למבוי סתום, אזי הוא זקוק למשב רוח רענן וצריך לאפשר לזרים להביא אותו אל הכלכלה. כך קרה בענפי המשק הרבים. במהלך כהונתה הראשונה הופרטו חברות גדולות מו בריטיש פטרוליום ובריטיש אויל ואילו במהלך הכהונה השנייה עברו לידיים פרטיות יגואר, בריטיש גז, בריטיש אירוויאיז ובריטיש טלקום. כ-600 אלף עובדים עברו מהמגזר הציבורי לפרטי.

במקרים מסוימים גישה זו הטיבה עם הכלכלה הבריטית. כך ג'נרל אלקטריק, לאחר שרכשה בשנת 2003 חברה העוסקת בתעשיית רפואית בבריטניה תמורת קרוב ל-9.5 מיליארד דולר, העבירה את מרכז הפעילות שלה בתחום זה לממלכה המאוחדת והפכה אותה למרכז תעשייתי הגדול ביותר מחוץ לארה"ב. אבל יש גם דוגמאות פחות מוצלחות. למשל מבשלת בירה (עוד מוצר שבדומה לשוקולד זוכה אצל הבריטים ליחס מיוחד) Scottish & Newcastle שנוסדה ב-1749 ונמכרה ב-2008 לתאגידי ענק קרלסברג והיניקן החלה לאבד במהירות את נתח השוק שלה במדינה ולפטר עובדים. שנה לאחר העסקה היא נפרדה מכ-700 עובדים בבריטניה.

אבל היום, שלושה עשורים כמעט לאחר שכלכלת בריטניה נפתחה לכניסתם של יזמים זרים יש המדברים לא רק על אובדן הגאווה הלאומית של המדינה אלה גם על סכנות ממשיות לעצמאותה הכלכלית של הממלכה וליציבות המשק שלה.

בריטניה נפרד מהמגזר התעשייתי

מדינה בקנה מידה של בריטניה לא יכולה להסתמך על ייבוא מוצרים ולהיפרד מהמגזר התעשייתי שלה. תעשיית הפלדה שהיתה בעבר בין הענפים המובילים של בריטניה עוזבת לאט לאט בריטניה, ובהובלתו של לקשמי מיטאל, בעל השליטה בארקאול מיטאל, נודדת להודו. גם טאטא ההודית נתנה יד לחיסול ענף הפלדה הבריטי כאשר רכשה מפעל קורוס בצפון-מזרח הממלכה, מהלך שהוביל לפיטורי אלפי עובדים תהליך דומה ניתן לראות בתחום תעשיות הכימיות וזה לא יכול שלא להדאיג את בריטים.

אך בעוד שהפוליטיקאים והציבור הרחב מדברים על הסכנות וההגזמה שבמכירת חברות לאומיות לזרים, התהליך ממשיך לדהור ומתרחב לכל ענפי הכלכלה. ביום רביעי האחרון חברת השקעות פרטית Kohlberg Kravis Roberts שבסיסה בניו יורק הודיע כי תרכוש את הרשת הקמעונאית פטס אט הום. שווי העסקה מוערך ב-1.5 מיליארד דולר וכולל את החובות שצברה הרשת.

בריטניה, שבמשך שנים נחשבה למדינה ריכוזית ביותר, הפכה תוך עשורים אחדים לאחד המשקים הפתוחים ביותר למשקיעים זרים. נראה כי המעבר מקיצוניות אחת לשנייה פגע בחוסן הכלכלי שלה. מדינות אחרות ממשיכות להתייחס בחשדנות רבה להשתלטויות של זרים על חברות מקומיות. בסין ובהודו המתפתחות הדבר אסור כמעט לחלוטין. ברוסיה פורסמו לפני כשנה תקנות המגבילות את ההשתתפות של ההון הזר בענפים הנחשבים לאסטרטגיים, וככאלה הוגדרו מרבית התעשיות במשק. גם בארה"ב קיימים ענפים אליהם אין כניסה לזרים, ואילו בצרפת לא רק שמתייחסים בחשדנות ליזמים מבחוץ, אלא גם מונעים מהחברות המקומיות להעתיק את הייצור אל מחוץ לגבולות המדינה.

בשבוע שעבר יו"ר רנו, יצרנית הרכב הצרפתית זומן לארמון אליזה, שם הנשיא ניקולא סרקוזי העניק לו שיעור בכלכלה פטריוטית. בסיום הפגישה, שר המסחר המקומי קריסטיאן אסטורי סיכם את הדברים במשפט אחד: "מכוניות צרפתיות שנועדו לשוק צרפתי ייוצרו בגבולות צרפת". המסקנה המתבקשת מהשיעור שהעניק צרפתי לחברה הוא שהתוכנית של התאגיד להעביר חלק מפסי הייצור לטורקיה, שם עלות כוח העבודה נמוכה יותר – ייגנזו.

הכותב הוא מגיש התכנית Market Place Middle East, המשודרת מדי יום שישי ב-CNN